"לא מגיעה לה אותי"

כעבור חודש

*נקודת מבט מאור*
עברו שלושה ימים, היא לא דיברה איתי מאז והיא אפילו לא פתחה את ההודעה האחרונה שכתבתי לה באותה שיחה שהייתה לנו אחרי שהלכתי ממנה.
ישבתי בחדר שלי, רוצה לכתוב לה משהו, להתקשר או אפילו ללכת אליה אבל אני עוצר את עצמי, רוצה לכבד את הרצון שלה להיות לבד עכשיו ולהרגע.
הייתי טמבל אבל אני נשבע שזה היה נטו כי הייתי שיכור ואם הייתי פיקח בחיים לא הייתי חושב על לעשות לה את זה. אני אוהב אותה והיא חייבת להבין את זה ואני חייב להוכיח לה את זה.
איימי לא הלכה היום לבית ספר והיא לבד בבית (אני לא סטוקר, יש דבר כזה שנקרא סטורי באינסטגרם) אז כתבתי לה משהו קטן על דף ונסעתי רגע לחנות פרחים הקרובה לבית שלה שהיא אוהבת, איימי מאוד אוהבת פרחים סגולים אז קניתי לה זר קטן ויפה של פרחים בצבעי סגול לבן ושמתי לה בפתח של הבית את הזר עם המכתב בתוכו וברחתי להסתתר באוטו שלי.
אחרי כמה שניות היא פתחה את הדלת והבחינה בזר שעל הרצפה.
היא כנראה חיפשה אותי ולא מצאה, היא התישבה על מדרגה שבכניסה לבית שלה ופתחה את המכתב וקראה אותו.
ראיתי שהיא נגבה את העיניים שלה, כנראה היא בוכה ושוב הרגשתי רע שהיא בוכה בגללי.
היא הניחה את המכתב לידה והסתכלה על הפרחים. היה לי חיוך קטן ממה שהצלחתי לראות מהמקום מחבוא שלי. אוטומטית חייכתי גם.
היא קמה, לקחה את הפרחים והמכתב ונכנסה לבית שלה.
נסעתי חזרה לבית שלי, בתקווה שזה יעשה טוב לאיימי המתנה הקטנה שלי.

*נקודת מבט איימי*
על הרצפה היה מונח זר קטן של פרחים סגולים לבנים כמו שאני אוהבת וכמו שרק מאור יודע כמה אני אוהבת. בתוך הזר היה מכתב קטן עם כתב יד לא קריא בדיוק כמו של מאור.
חיפשתי אותו אולי הוא עוד נמצא פה מתחבר איפה שהוא אבל לא ראיתי אותו.

'איימי שלי,
כמה התאפקתי לא לשלוח הודעה או להתקשר ואפילו לבוא אלייך, ידעתי שלא תרצי אותי לידך עכשיו וכל מה שאת רוצה זה שקט ולבד.
רציתי שתדעי שאת הדבר הכי חשוב לי בעולם, אני אוהב אותך ומצטער כל כך.'

זה מה שהיה כתוב במכתב.
לקחתי את הדברים וחזרתי חזרה לבית.
מילים לא יקנו אותי, מתנות לא יקנו אותי. אני לא מתכוונת לחזור אליו רק בגלל שהוא מצטער או קונה לי פרחים.
השעה הייתה אחד בצהריים, עליתי לחדר שלי, שכבתי במיטה עם המחשב נייד שלי והייתי קצת בפייסבוק.
כנראה שנרדמתי בלי לשים לב כי בשעה שש בצהריים קמתי שהמחשב פתוח על המיטה. קמתי ל אמבטיה שתפתי פנים והלכתי לבדוק אם חיפשו אותי בטלפון.
בתוך תוכי קיוויתי שתהיה הודעה ממאור או שיחה או משהו אבל כלום, שום התראה ממנו.
הנחתי את הטלפון במיטה וירדתי ללמטה לאכול משהו כי הייתי רעבה.
אמא הייתה בסלון ראתה סדרה מוזרה שהיא אוהבת ואבא היה בגינה קרא עיתון.
"היי מאמא"
"היי מותק, נרדמת ולא רציתי ל העיר אותך כשחזרנו"
"כן, הייתי ממש עייפה"
"איימי תגידי, הכל בסדר עם מאור?" לא רציתי לספר לה שהוא בגד בי, ההורים שלי ממש אוהבים את מאור כאילו הוא הבן שלהם ולא רציתי שהם יחשבו עליו דברים רעים או ישנאו אותו פתאום.
"כן הכל סדר, הוא קצת לחוץ ועמוס בגלל הצבא אז יצא לנו פחות להיפגש"
"אולי שיבוא לארוחת שישי מחר?"
"הוא סוגר שבת" שיקרתי
"אוקיי, לא נורא. תמסרי לו דרישת שלום ממני ומאבא"
"אמסור"
ישבתי לאכול קורונפלקס עם חלב, הראש שלי היה מפוצץ במחשבות על מאור, על מה שקרה, על הזר פרחים, על כל התקופה שלנו. אנחנו עוד מעט שנה וחצי ביחד, הבן זוג הראשון שלי, האהבה הראשונה שלי ואני עדיין אוהבת אותו אבל לא מוכנה לסלוח לו.
אני אצטרך להתחיל ללמוד לחיות בלעדיו, להתגבר עליו עד כמה שאוכל. זה הולך להיות קשה, אבל אין לי ברירה.

*כעבור חודש*
כבר חודש ושבוע שאני ומאור כבר לא ביחד, ההורים שלי חושבים שנפרדנו בגלל ריב. כבר חודש ושבוע שאני מרגישה שמשהו חסר לי אבל אני חייבת להתרגל לזה, אני חייבת לעבור הלאה למרות שזה בלתי אפשרי.
נכנסתי לכיתה, ישבתי ליד נטע שהייתה באמצע שיחה עם חבר שלה.
היה צלצול והמורה נכנסה, השיעור היה דיי משעמם אז הייתי בטלפון בתקווה שהיא לא תתפוס אותי.
נכנסתי לאינסטגרם, הסתכלתי על תמונות ואז ראיתי שמאור העלה תמונה.
העיניים שלי התחילו להתמלא דמעות, מאור בתמונה עם מישהי, והם היו קרובים קרובים...
היא ממש מוכרת לי... אני זוכרת שראיתי אותה פעם אבל לא זוכרת מתי.
לעזאזל! לורן!

-----------------------------------

היי קוראים מדהימים שלי,

אני מקווה שאתם נהנים מהסיפור שלנו (כן כן, שלנו. אתם חלק עצום ממנו), אתם נותנים לי המון כוח להמשיך ולכתוב.

הייתי רוצה יותר לשמוע אתכם, לראות תגובות שלכם, כוכבים ממכם ולהגדיל את הקוראים שמתחברים לסיפור!

אוהבת ים!