"לא מגיעה לה אותי"

קרבית קרבית.

יום שבת, מזג אוויר מדהים! החלטנו ללכת לים, יש לי ולמאור חוף שאנחנו אוהבים תמיד ללכת אליו.

החול שלו לבן ונקי, מים בצבע כחול טורקיז, אין הרבה אנשים וכל כך נעים וכיף שם.

הכנתי לנו אוכל ושתייה, שמיכה לשבת עלייה ועוד כל מיני דברים. מאור הלך בנתיים לתדלק את האוטו וכשהוא היה בחוץ יצאנו לדרך.

שמנו שירים באוטו דרך הטלפון שלי ונתתי לשירים לרוץ לבד. 

פתאום התנגן השיר שלי ושל נטע, התחלתי לבכות. לא עמדתי בזה, הכל חזר אליי הכל צף לי! 

מאור פתח לי את החלון ונתן לי לבכות, נתן לי לפרוק ולא אמר לי לא לבכות. הייתי צריכה את זה!

הגענו לים, פרסנו את השמיכה עם הדברים הורדנו לבגד ים ונשכבנו בשמש.

"בייב" מאור קרא

"מה?" 

"עוד מעט אנחנו שנה וחצי"

"מאיפה זה בא לך פתאום?"

"סתם, חשבתי עלייך קצת ונזכרתי"

"אתה בטח תהיה בצבא..."

"זה לא משנה איפה אני אהיה.."

"זה כן, עם מי אני אחגוג את השנה וחצי שלנו? עם אבא שלי?"

"לא... איתי"

"איך בדיוק?" אמרתי  והסתובבתי על הבטן כדי להסתכל על הגבר היפה שלי.

"גם אם נחגוג שבוע שבועיים אחרי זה בסדר"

"נכון"

"מה עם הגיוס שלך?"

"בסדר, אני מחכה לקבל שיבוץ סופי..."

"אני לא מת על זה את יודעת"

"אני יודעת, אבל אתה תצטרך להשלים עם זה בקרוב"

"חברה שלי הולכת להיות בקרב, לוחמת! איך אני אמור לקבל את זה? אני בעצמי לוחם אני יודע מה זה אומר!"

"נכון, אבל זה החלטה שלי ללכת להיות לוחמת, אני רוצה את זה! ואני אהיה חייבת את התמיכה שלך בזה כי זה לא קל ואתה יודע את זה!"

"אני הכי תומך בך בייבי, אבל אני מפחד"

"אני אשמור על עצמי, ויש לי זמן... הגיוס שלי הוא עוד ארבעה חודשים אם לא ישנו לי את התאריך"

"את יודעת בערך לאיזה תפקיד?"

"זה אחד מהאופציות שהיו לי ברשימה שראית"

"הבנתי"

"בוא לא נתעסק בזה עכשיו, בוא למים"

"לכי אני בא" הוא אמר ואני הלכתי למים, הוא קם ובא אחריי.

נכנסנו קצת עמוק, הוא חיבק אותי והרים אותי כי לא כל כך עמדתי שם. כמו שאמרתי, לא היו הרבה אנשים בים אז לא היה אכפת לנו לאהוב אחד את השני ככה בציבור.

התנשקנו, במים, עם הדגים ברגליים והגלים שמעיפים אותנו אבל שום דבר לא עצר אותנו, אני אוהבת אותו!!