"לא מגיעה לה אותי"

הזיה שהפכה לשגרה.

כבר שבועיים זה השגרה שלי.

בית - בית ספר - בית חולים - בית שוב. 

נטע לא התעוררה, המערכות הפנימיות שלה חלשות ואם כמה שאני מנסה להכחיש את זה אני יודעת שיש סיכוי שנטע גם לא תקום. הרופאים לא נותנים לה הרבה סיכויים ואני כבר מאבדת את השפיות שלי.

אני לא יכולה לראות את חגית ככה, היא כבר לא נראית בריאה, היא לא אוכלת ושותה כמו שצריך, לא ישנה כמעט.  רפי מנסה להיות חזק בשביל חגית אבל הוא שבור לגמרי.

מאור הצליח לקחת שבוע חופש מהצבא עם איזה סידור שהוא עשה עם חבר שיחליף אותו.

הוא היה איתי כל יום בבית חולים וגם כשאני הייתי בבית ספר הוא נשאר עם נטע.

וככה זה נמשך, שבועיים שעברו, ואז עוד שבועיים.. כבר חודשיים נטע כאן, בבית חולים, לא מתעוררת, לא מראה סימן חיים והנתונים שלה לא מזהירים.

------

"חגית אני נוסעת עם מאור לקנות לאכול, אני מביאה גם לכם" ואז היא באה לענות משהו אז ישר אמרתי "ואני לא שואלת".

הלכנו לניו-דלהי קנינו לכולם לאכול, בדרך ל שם קיבלתי טלפון מחגית ולא רציתי שהיא תגיד לי לא להביא לה לאכול אז לא עניתי כי זה לא בא בחשבון שהיא לא תאכל!

היא התקשרה שוב, טוב אני עונה אני לא אצא מפגרת.

"בואי עכשיו, עזבי הכל" היא צרחה מבכי.

"מאור סע לבית חולים עכשיו!!!!" צעקתי בלי יכולת לנשום. 

לא לא לא לא זה לא קורה! אין סיכוי! 

רצתי לבית חולים, לא חיכיתי שמאור ינעל את האוטו פשוט רצתי ומאור הדביק אותי מאוחר ותפס אותי. 

"איימי חכי" הוא אמר מתנשף "תקשיבי, יש לי בדיוק אותה תחושה אבל רגע. נכנס לאט, תהיי איתי."

הלכנו לחדר שלה, מאור מחזיק לי את היד והרגשתי שהרגליים שלי חלשות וכמעט נפלתי.

הגענו לחדר, חגית מחבקת את נטע, רפי בחלון בוכה, דור לא בחדר בכלל ואני הבנתי הכל.

התיישבתי על הרצפה והדמעות, הדמעות פשוט לא הפסיקו לרדת. מאור התקשר להורים שלי.

"מאור... דור... לך אליו" בקושי הצלחתי לדבר.

היא מתה. לא נכון, היא לא אל תדברי שטויות! היא כן! היא מול העיניים שלך תראי!! 

הוצאתי את הבקבוק מים מהתיק שלי ושתיתי, הדמעות כבר שורפות לי, אני לא מצליחה להבין מה קורה פה. מה יש לכולם? למה חגית ככה בוכה על נטע? למה רפי בחלון? למה דור לא כאן לחכות שנטע תתעורר? מה עובר על כולם?!

----------------------------------------------

בהצלחה לכל הנבחנים היום בבגרות בתנ"ך!