"לא מגיעה לה אותי"

אהובה קטנה

עבר חודש, חודש מאז שנטע שלי הלכה.

היום הזה היה קשה, היא לא יוצאת לי מהראש אף פעם, היא תמיד נמצאת פה איתי ואני יודעת את זה!

מאור היה בבסיס, הייתי כל הזמן עם דור, ההורים שלי היו עם רפי וחגית והמשפחה והחברים היו גם. 

הלכתי לחדר שלה, התיישבתי במיטה שלה והתחלתי לדבר איתה.

'תראי נטע, כולם פה בשבילך מחכים לך שתחזרי! אהובה קטנה שלי אני מתגעגעת אלייך. את חסרה לי! כלום כבר לא אותו דבר בלעדייך, החיים שלי השתנו, ההורים שלך לא אותו דבר. דור? דור הרוס! כולם עצובים...
אני לא יודעת מה את עושה עכשיו, אני מקווה שנחה לך למעלה, שהכל בסדר. תשמרי עליי נטע, אל תשאירי אותי לבד! אני לא יכולה יותר... לא יכולת להילחם עוד טיפה? אולי היית חוזרת לחיים! אני לא כועסת עלייך, בכלל לא! אבל אני מאבדת את השפיות שלי, אני לא מעכלת את זה שאת לא נמצאת כאן יותר, זה הזוי!! נטע שלי..." דור נכנס לחדר.

"בוא שב"

"אני מפריע?"

"לא לא! תכנס"

"קשה לי שם, הם מדברים עלייה, מעלים זיכרונות"

"אני מבינה, מותר לך גם להיות עצוב"

"אני עצוב, איימי אני שבור!"

"תראה..." אמרתי  עם חיוך ודמעות בעניים והצבעתי על השולחן שלה שעל הקיר מעליו היו תלויים התמונות שלהם ביחד.

הוא קם לתמונות והתחיל להוריד תמונה תמונה,  הוא אסף הכל וחזר לשבת לידי במיטה.

"זה בחודש הראשון שלנו ביחד"...."וזה מהפעם שהלכנו לים בספונטניות ככה בלי כלום, אחח איזה מצחיק היה"....."וזה, זה היום שאני בחיים לא אשכח. היום שבו אמרתי לה פעם ראשונה שאני אוהבת אותה פנים מול פנים. איך שאמרתי לה את זה ירדה לה דמעה פתאום"

חיבקתי אותו, הוא בכה, הוא פרק כל מה ששמר אצלו בבטן כל החודש הזה. 

"איך אני ממשיך הלאה?"

"אם הייתי יודעת בעצמי.."

"אני כבר לא מרגיש איימי, אני ריק מרגשות"

"אתה לא, זו תקופה קשה והיא תעבור. אמנם עוד הרבה זמן אבל היא תעבור עם הזמן. אל תמהר, תרשה לעצמך לבכות מתי שרק תרצה, אתה לא חייב לעכל את זה עכשיו, מותר לך להיות עצוב" אמרתי לו את המילים שמאור אמר לי בעצמו.

"אני אשן כאן הלילה"

"אתה בטוח?"

"אני רוצה"

"אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי כל שעה ודקה ביום אני זמינה... אני כאן אם אתה צריך" אמרתי לו ונתתי לו חיבוק אחרון לפני שיצאתי חזרה לאורחים.