"לא מגיעה לה אותי"

תודה לאל אתה בסדר!

 ישבתי ליד המיטה של מאור קוראת ספר, אחרי שמאור קם ואמר את המשפט שאמר קראתי לרופא שיבדוק אותו ולקחו אותו לכמה בדיקות לראות שהכל תקין אצלו..

אמא התקשרה לשאול מה שלומי ומה שלום מאור, אני שמחה שהם מתעניינים בשלומו כי בסך הכל זה ידיד שלי ואני הכי רוצה שההורים שלי יאהבו את החברים שלי.

האחות נכנסה עם מאור לחדר, נתנה לו כדור לשתות ויצאה, מאור ישב על המיטה מולי ושתק, לא ידע מה להגיד ונראה כאילו הוא מתבייש ממני או משהו.

"היי" אמרתי לו וניסיתי לחייך חיוך נעים כמה שיכולתי אבל הוא השפיל מבט ולא אמר מילה, רק שתק!

סגרתי את הספר הנחתי אותו על הכיסא וקמתי להתיישב ליד מאור על המיטה של הבית חולים, הוא זז קצת בשבילי וחייך חיוך מאולץ טיפה. שמתי את היד שלי על שלו ושתקתי גם.

"אני יודע שאני פה כבר שבוע וקצת, אני יודע גם שאת פה כל יום, אני יודע שאת לא עזבת אותי חוץ מבערב שחזרת לבית שלך" הוא אמר ונראה אשם, רציתי לחבק אותו כל כך אבל לא יכולתי, לא הייתי מסוגלת.

"אני פה כי אני רוצה, דאגתי לך מאוד ואל תרגיש אשם, אני רואה שאתה מרגיש אשם אבל זה בסדר, גם ההורים שלי היו פה והם מוסרים לך החלמה מהירה" אמרתי וחייכתי חיוך חם.

"אני יודע גם את זה, האחות ספרה לי הכל, כל מה שהלך פה בשבוע וחצי הזה, אני גם יודע שההורים שלי לא טרחו להגיע אפילו לא פעם אחת" אמר ונראה כאילו ירדה לו דמעה אבל מיהר למחות אותה שחס וחלילה אני לא אראה אותו פגוע.

מאור כל כך חזק, אף פעם לא מראה חולשה, לא בבית ספר ולא מחוץ לו, תמיד הערס הקשוח שאף אחד לא יכול לפגוע בו, ודווקא שמחתי לראות את הצד הרגיש שבו, הצד שאף אחד לא ראה בו אף פעם. 

"אני מצטערת שהם לא באו, אני יודעת שה אולי לא במקום אבל... מה קרה באותו הערב של התאונה?"שאלתי ולרגע חשבתי שלא הייתי צריכה לשאול את זה.

"זה לא עניינך" אמר בקור, כאילו אני לא ישבתי פה כל הזמן הזה ודאגתי לו, כאילו זה לא קרה שנייה אחרי שהלכתי ועוד ליד הבית שלי. קמתי מהמיטה חזרה לכיסא ופתחתי שוב את הספר והמשכתי לקרוא. נפגעתי מהתשובה שלו, ציפיתי לשיתוף פעולה שלו, שיספר לי אבל במקום זה חטפתי כאפה לפנים. שיהיה, לא אכפת לי יותר... מצידי שיקפוץ מצוק עכשיו.

"איימי" אמר ונאנח, מה יש לו?? למה הוא משנה מצבי רוח כמו אחד עם פיצול אישיות?? "אני מצטער נוו, אני לא רוצה לדבר על זה, לא רוצה להכנס לזה שוב" אמר וניסה להתקרה אליי אבל נתתי לו מבט של 'עזוב אותי' וחזר לשבת על המיטה, חושב על משהו.

"באותו ערב פגשתי ידידה מהעבר, למען האמת היא הייתה הזיון הראשון שלי וכל כך לא רציתי לראות אותה עוד פעם בחיים שלי אחרי ששכבנו אבל היא צצה לה משום מקום והתחילה לדבר איתי, ובאתי אלייך אחרי זה, וכשהתחלתי לנסוע הייתי עצבני שהיא נגעה בי היום כמו שהיא נגעה ומעצבים לא ראיתי שאוטו עובר לידי ונכנסתי בו חזק מידי ומשם אני לא זוכר מה קרה" אמר ומייד קם ועזב את החדר, נותן לי להשאר עם מה שאמר לבד, בחדר בבית חולים.

אחרי עשר דקות שמאור לא חזר לחדר הוצאתי מהתיק בית ספר שלי מחברת וקרעתי חתיכה מדף ריק וכתבתי למאור שהלכתי, שהוא מוזמן לבוא אליי אחרי שישתחרר מבית חולים ושאני לא אבוא כנראה מחר כי מחר הוא משתחרר ואני רוצה ללכת לבית שלי מחר אחרי שהרבה זמן לא הייתי שם. שמתי את הפתק על הכרית שלו והודעתי לקבלה שמאור לא בחדר והלכתי. ישבתי בתחנת האוטובוס מחכה לקו לבית שלי, אחרי רבע שעה עליתי ותוך חצי שעה הייתי בבית, נכנסתי להתקלח והחלטתי לפנק את עצמי, עשיתי אמבטיה ארוכה ומפנקת עם סבונים וקרמים וזאת הייתה הרגשה מדהימה!

יצאתי וראיתי שיש לי הודעה ממאור, כיביתי את הטלפון והלכתי להתלבש, שמתי פיגמה חמה ונכנסתי למיטה, פתחתי את ההודעה "תודה רבה איימי, אני אבוא, מבטיח" לא עניתי לו, אין לי מה להגיד. שמתי מוזיקה באוזניות ונרדמתי...

קמתי אחרי שעה וחצי ומאור ישב בשולחן והיה במחשב. מה הוא עושה כאן?!

"מאור?!" קראתי והוא הסתובב אליי וחייך.