"לא מגיעה לה אותי"

גברת איימי פדרמן ואדון מאור אלעד

*נקודת מבט מאור*

לחזור אלייה? אני לא יודע! לא דיברנו חודש וחצי בטלפון אז זה לא יכול להיות שהיא חייגה בטעות, היא הייתה חייבת לחפש אותי במיוחד כדי להתקשר.

שלחתי לה הודעה.

"התקשרת..."

"בטעות"

"לא זה לא"

"זה כן"

"את משקרת לי"

"למה אתה חושב שאני משקרת?"

"כי לא דיברנו חודש וחצי, לא יכול להיות שבטעות התקשרת, היית חייבת לחפש אותי כדי להתקשר"

"אתה סתם מבלבל בשכל"

"את יכולה להגיד מה שאת רוצה, שנינו יודעים שזה לא בטעות"

"טוב, נכון אולי לא התקשרתי בטעות אבל זה לגמרי טעות להתקשר"

"אז את רוצה להגיד לי למה התקשרת?"

"לא"

"בחייאת! גברת  איימי פדרמן, מה אנחנו ילדים בני שש?"

"ביי מאור, אדון מאור אלעד"

"תפסיקי להתחמק כל הזמן, בואי נדבר כמו בני אדם"

"אתה את שלך אמרת באותו יום"

"לא סיימתי"

"נכון, אז שלחת מכתב עם הפרחים"

"עדיין לא סיימתי"

"מאור, יש לך חברה חדשה. אתה עברת הלאה אז אל תפריע לי גם לעבור הלאה"

"את זאת שהתקשרת להזכירך"

"ואמרתי לך שזאת הייתה טעות לא? אז למה לחפור?"

"צודקת, אז אם סיימנו את השיחה ברשותך אני אתפנה פה ללורן שמחכה שאסיים להיות בטלפון"

וואו, זה היה כל כך רשע מצידי, לא הייתי צריך לעשות את זה! איזה מטומטם אתה מאור!!

זרקתי את הטלפון על המיטה ליידי, בהיתי קצת בתקרה ואז נרדמתי לאיזה שעתיים.

ורד העירה אותי לבוא לאכול ארוחת ערב אבל לא רציתי, לא היה לי תיאבון או חשק לאכול. היא משגעת אותי האיימי הזאת, היא מתגעגעת אליי ואני יודע את זה ולא, לא בגלל שאני עף על עצמי אבל אני מכיר אותה, אנחנו ביחד שנה וארבעה חודשים! אני יודע מה המשמעות של כל מילה ומילה שלה וברור לי שהוא עדיין אוהבת אותי ואני מטורף עלייה אז למה זה חייב להיות ככה? טעיתי ואני מצטער על כך כל כך וסובל על זה אבל כמה אפשר?!

קמתי והתלבשתי, לקחתי את המפתחות לאוטו שלי ונסעתי לאיימי.