"לא מגיעה לה אותי"

כלום לא השתנה.

הרופאים רצו לחדר, ביקשו מכולם לצאת החוצה בזמן שהם מנסים להחיות אותה.

כמה התפללתי באותו רגע, כמה הבטחות הבטחתי רק שיחזיר אותה לחיים, בבקשה אלוהים אל תיקח לי אותה! החברה היחידה שלי והכי טובה שלי! לא!

אחרי שעה בערך שהיינו בחוץ והרופאים איתה בפנים, שעה שחגית בוכה ורפי לא מצליח להרגע, דור מנסה להסתיר את הבכי שלו ואני שנכנסתי לשוק ואטרף של תפילות הרופאים יצאו והסכימו לנו להכנס אלייה.

"היא בסדר, הצלחנו לייצב אותה. אל תעמיסו עלייה, תתנו לה לנוח"

"תודה דוקטור" אמרה חגית ונכנסה ראשונה לחדר שלה, אחריה רפי ואז דור. נשארתי בחוץ, לא יכולתי להכיל את זה, זה קשה לי.

התקשרתי למאור בוכה.

"היי בובה"

"מאור" אמרתי בקושי מצליחה ל דבר מבכי.

"איימי?? מה קרה??"

"נטע..."

"מה איתה?"

"היא.. אני.. אני פה בבית חולים"

"איימי תרגעי ותספרי לי מה קרה"

"מאור! נטע נדרסה והיא בבית חולים והיא רדומה מהבוקר ועכשיו המכונות הראו שהיא... וניסו להציל אותה!"

"מה זה ניסו?! הצליחו?"

"כן, כן.. אבל היא עדיין לא התעוררה ואני לא יודעת מה לעשות מאור! אני חייבת שתהיה איתי!!" אמרתי את זה בלי כוחות בגוף והתיישבתי על הרצפה.

"איימי, אני לא יכול להגיע אהבה קטנה שלי אבל אני אנסה לסדר משהו ועד אז תהיי חזקה ותהיי איתה, אל תעזבי אותה"

"אבל מאור...!"

"שום מאור, תשטפי פנים ותהיי חזקה, את חזקה יפה שלי ותהיי גם בשבילה כמו שהיית בשבילי"

"תנסה להגיע"

"אני מבטיח"

"ביי"

"ביי קטנטנה ותעדכני אותי"

מאור ונטע גם כן ידידים טובים ואני בטוחה שמאור ינסה לסדר משהו כדי להגיע להיות איתה פה וגם בשבילי.

שטפתי פנים בשירותים הקרובים ונכנסתי אלייה, היא שוכבת במיטה רגועה, כאילו לא יודעת מה עובר פה על כולם. חגית ורפי יושבים ביחד בצד ודור לידה מחזיק לה את היד ומניח את הראש על המיטה שלה.

"ללכת להביא לכם משהו לשתות?" שאלתי

"אני אשמח לבקבוק מים" אמרה חגית "ואם את יכולה להביא לי קפה" אמר רפי מיד אחריה.

"אני אבוא איתך לקנות, אני אביא לי גם כן קפה" אמר דור ובא איתי לקפיטריה למטה.

עלינו חזרה, דור עם שתי כוסות קפה ביד ואני עם הבקבוק מים של חגית, קניתי לה גם סנדוויץ כי היא חייבת לאכול.

"תודה מאמי" היא אמרה לי ואני הלכתי לשבת ליד נטע.

"היי מתוקה, מה המצב?" אמא שלי שלחה לי הודעה

"לא משהו בכלל, היא עדיין רדומה"

אחרי דקה היא התקשרה אל חגית מסתבר.

"היי סיגי, מה נשמע?"...."כן, מתפללים"..."לא את ממש לא חייבת"..."כלום, לא באמת היה לי זמן"..."אויש זו ממש טרחה"..."בסדר, חדר 84 קומה 4"..."תודה אהובה" אמרה וניתקה את הטלפון והצלחתי ל הבין שאמא שלי מביאה להם אוכל וכמה דברים שיהיו להם פה כי הם לא חוזרים הביתה.

אמא שלי ואמא של נטע חברות טובות, כמוני וכמו נטע. אנחנו ממש כמו משפחה שעושה אחת אצל השנייה חגים ושבתות.

אחרי חצי שעה אמא שלי הייתה בבית חולים עם קופסאות אוכל שהיא הצליחה להבריח פנימה כי אסור הרי. היא הביאה שמיכה שתהיה להם פה וספר בשבי חגית.

היא נשארה איתנו ושכבר היה מאוחר הלכנו לבית. חגית הביאה לי את המפתחות של הבית שלהם, היא לא הספיקה לסדר את הסירים במטבח והדברים היו מבולגנים וכמובן שטוי הכלב שלהם נשאר שם לבד אז סיכמנו שאני אלך לישון בבית שלהם בזמן שהם בבית חולים ככה אני אארגן קצת את הבית ואוציא את טוי לסיבוב.

אני ונטע באותה מידה בבגדים אז אין בעיה בבוקר, אני אתארגן אצלה ואלך לבית ספר.

אמא הורידה אותי בבית של נטע, נכנסתי ולקח לי בערך ארבעים וחמש דקות לסיים לסדר את הבית, הוצאתי את טוי לסיבוב ואז כשחזרתי לבית נכנסתי להתקלח והלכתי לישון כי הייתי גמורה מעייפות.

קמתי בבוקר, אכלתי ארוחת בוקר והכנתי לי משהו לאכול לבית ספר.