"לא מגיעה לה אותי"

יהיה בסדר, היא חזקה.

*נקודת מבט איימי*

הוא חוזר היום לצבא, עוד שבועיים שלמים בלעדיו! כאילו לא היינו פרודים חודש וחצי והוא היה חסר לי...

הוא עבר אצלי לפני שהוא חזר לבסיס, שעה לא נורמלית להיות בו ערה אבל בשבילו אני לא אלך לישון בכלל.

"טוב תכנס רגע תגיד שלום כמו שצריך ואז תלך" אמרתי לו בטלפון כשהוא חיכה בחוץ "אני לא מתכוונת לצאת ככה מהבית אני עוד לא התעוררתי!"

"לפעמים את בלתי נסבלת" אמר וניתק את הטלפון, שנייה אחרי הוא פשוט נכנס לבית. 

"האני אני בבית" הוא צעק באנרגיות כאילו זה הבית שלו וכאילו לא עכשיו כולם קמו!! פרזיט כזה בחיים לא ראיתי.

"תהיה בשקט ובוא לפה" קראתי לו מהחדר שלי. הוא נכנס והביא לי נשיקה בראש.

"את הכי יפה בבוקר איך שאת קמה" אמר ואני לא בטוחה אם זה היה בציניות או שהוא היה רציני.

"ואני מדבר ברצינות" אמר מייד אחרי זה כאילו הוא קרא לי את המחשבות.

סיימתי לעשות סוג של קוקו והלכתי לחבק אותו אל לפני שהשלמתי את החיבוק הוא הרים אותי ונישק אותי ואני? לא מנעתי את זה ממנו.

הוא הוריד אותי לרצפה והסתכל בשעון שעל היד שלו ואחרי שקלט מה השעה ושהוא מאחר הוא נתן לי עוד נשיקה חטופה של השפתיים והלך.

מה אני עושה עם כל הזמן הפנוי שיש לי עכשיו בבוקר, אני רגילה לקום בשעה יותר מאוחרת בדרך כלל אז פשוט החלטתי להכנס להתקלח אולי אני אספיק לחפוף את השיער במקום בערב כמו שתיכננתי.

סיימתי להקלח והיה לי אפילו קצת זמן לייבש אותו.. אולי אני אאמץ את הרעיון של לקום יותר מוקדם ולהספיק להתארגן בנחת ולא בלחץ אטומי כדי להספיק.

 הגעתי לבית ספר ונטע לא הייתה בכיתה וזה לא מתאים לה, היא תמיד באה בזמן ואפילו מקדימה. מוזר.

ניסיתי להתקשר אלייה אבל היא לא עונה בטלפון אז שלחתי לה הודעה בטלפון, נחכה שהיא תענה.

עברו השעתיים הראשונות ובחיי שהן היו ארוכות מתמיד כשנטע לא איתי, הוצאתי את הטלפון מהתיק ושום הודעה ממנה, היא אפילו לא ראתה את ההודעה או התחברה.

ניסיתי שוב להתקשר אלייה אבל שוב לא ענו, טוב זה כבר מתחיל להלחיץ אותי.

נסעתי אלייה לבית לראות אולי היא שם ויש לה הסבר הגיוני לסרטים שהיא מעבירה אותי.

 דפקתי אבל לא פתחו לי אז לקחתי את המפתחות לחירום שהם משאירים תמיד בתא שליד הדלת שלהם אבל לא,היא לא בבית ופה כבר לא הבנתי איך אני אמורה להשאר שפויה?!

התקשרתי לאמא שלה.

"חגית!!"

"היי איימי"

"חגית, איפה נטע!?" שאלתי מתנשפת קצת צועקת.

"מתוקה, אנחנו בבית חולים של העיר"

"אני באה!"

התקשרתי לדור חבר של נטע שהכרנו דרכה והפכנו לידידים כאלה.

"דור! איפה אתה?"

"בבית חולים עם נטע"

"אתה יכול לבוא לקחת אותי?"

"אני יוצא אלייך, איפה את?"

"בבית שלה"

"אני בא"

אחרי רבע שעה שחיכיתי לו והזה היה נראה כמו נצח הוא בא.

עליתי לאוטו והוא התחיל להסביר לי בלי ששאלתי אפילו.

"בבוקר כשהיא הייתה בדרך לבית ספר דיברנו בטלפון כמו כל בוקר שהיא רוצה שאני אהיה איתה בטלפון בדרך והשיחה הייתה רגילה עד ששמעי צרחה ואת הטלפון נופל על הרצפה ולא שמעתי אותה יותר עד שאיש אחד הרים את הטלפון והתחיל להסביר לי בלי אוויר שנטע לא שמה לב והיא נכנסה לכביש כשהיה רמזור אדום והרכב נסע מהר ונכנס בה" הוא שתק, כאילו נחנק מהדמעות של עצמו.

"אני לא מאמינה" ספק אמרתי ספק לחשתי.

"אחרי שהאיש הסביר לי איפה הם נמצאים עזבתי את העבודה וטסתי את הרכב אלייה, חיכיתי שהאמבולנס ייקח אותה ובזמן שנסעתי אחריו התקשרתי לחגית ורפי (ההורים שלה) והסברתי להם הכל.

וזהו, מאז אנחנו בבית חולים איתה. היא עוד לא קמה היא רדומה"

התחלתי לבכות, דור הניח יד על הרגל שלי "יהיה בסדר" אמר ולקח את היד והביא לי טישו והחזיר את שני הידיים שלו להגה.

הנסיעה עברה שקטה, איך שדור החנה את האוטו רצתי אלייה בלי בכלל ל דעת איזה חדר היא. דור רץ אחריי והשיג אותי. הוא תפס לי את היד ועצר אותי והתחלתי לבכות. הוא אסף אותי אליו ל חיבוק והרגיע אותי.

"יהיה בסדר, היא חזקה" לחש לי לתוך הראש ואחרי שנרגעתי עלינו ברוגע אלייה.

"השם ישמור" אמרתי איך שראיתי אותה שם, שוכבת על המיטה הזאת עם כל החבלות והסימנים עלייה.

"היי מתוקה" אמרה חגית וחבקה אותי. ואחרי שנייה כל המכונות צפצפו צפצוף אחד אחיד והלב שלי ירד לתחתונים.

"רופא" אני וחגית צרחנו ביחד "מישהו" צרחתי!