היום הראשון ללימודים
אני כבר בכיתה י', מתחיל את השנה החדשה בתיכון חדש. לעומת כל הפנימיות הבלתי הנסבלות ששהיתי בהן עד עכשיו, זה בית ספר יוקרתי, קיבלתי מלגה לבית הספר "הראל" בצפון העיר, השקעתי ימים ולילות כדי להתקבל לפה על מלגה מלאה, והנה אני כן, מלא בפחדים ובחששות, מוכן לגיהינום הצפוי לי כמו בכל מקום.
אני עומד ומשקיף על שער בית הספר הגדול, מסתכל על כל עוברים והשבים ולא יכול שלא להתעלם מהפערים הגדולים ביני לבינם, הלבוש, המראה, הכול. תחושת אי השייכות עלתה בי שוב.
דחיפה קטנה קטעה אותי מערעוריי, לא שמתי לב וכבר הייתי בתוך המסדרון הומה האדם של התיכון, עשרות נערים ונערות חלפו מולי ילדים עשירים ומתנשאים, חולפים במסדרון עם ראש מורם וצעדים בטוחים, משוחחים עם חבריהם וצוחקים את צחוקם המזויף, מדברים ומספרים את על מאורעות השבוע הנוצץ שחלף עליהם, עוצרים ליד שורות הלוקרים הכחולים שבצידיי הקירות הארוכים של המסדרון ומוציאים את ספריהם.
כבר הלכתי לאיבוד בתוך ההמון, נתקעתי בבחורה עם שיער ארוך ובלונדיני שלא חסכה מלצעוק עליי.
לאחר מכן שניסיתי למצוא את דרכי אל המזכירות נתקלתי בחבורת נערים גדולים ועצומים כל כך ביחסית אליי שלא היססו והעזו להוריד לי כמה כאפות על העורף וכמעט להפיל אותי על הרצפה, לזרוק לעברי כמה הערות כמו "הומו", "עיוור"
כן ככה עברו על ימי נערותי, התרגלתי להצקות, למכות, להשפלות, כי אני עני, נקבה, כי אני בוכה, כי אני מכוער, כי אני דומה לבת, כל מה שהחליטו לקרוא לי לפי מצב הרוח שלהם.
קראו לי "סטייסי" "בייבי פייס" "נושך כריות", אני רגיל, אני רגיל לכל הילדים שחושבים שהעולם נמצא בכיס של אבא שלהם.
הילדים שהציקו לי כל החיים שלי, שגרמו לי לפחד ולבכות כל לילה.
כל יום היה יותר גרוע מהשני, עד שכבר הבנתי שאני אדיוט שממשיך לתת להם להציק לי, לבכות כל פעם, למרות כמות הפעמים שהבטחתי לעצמי שלא אבכה, אבל זה מה שאני אדיוט בכיין בלי עמוד שדרה, פשוט אדיוט בכיין.
"ליאם!" שמעתי מישהו קורא בשמי והסתובבתי לחפש את הזר במקום הצפוף הזה.
אני נמצא ליד המזכירות, הגעתי לאחר שאחד הנערים ששאלתי אותם כיוון אותי, נער די מוזר הייתי אומר, הרבה עגילים כיסו את פרצופו, הוא היה מאוד תוקפני שפניתי איליו אבל מי אני שאשפוט מישהו על פי המראה שלו.
"ליאם! ליאם!" "פה! פה!" שמעתי שוב וחשבתי מי זה כבר יכול להיות, נערים ונערות רבים רמסו אותי, שניה אחת אחרי שמבטי נפגש במזכירה שנופפה אליי, שאיתה דיברתי לפניי בטלפון, הרגשתי את גופי מאבד שליטה ויציבות ונופל, נחבט על הרצפה.
כן מבאס, מצאתי את עצמי על הקרקע לכמה שניות עדין בהלם, נשאר במקום, מותניי ובטני קיבלו את רוב המכות. הרגשתי את התחבושות שבמותניי נספגות ונטלשות כמעט מגופיי.
YOU ARE READING
I Love You My Lilo
Romanceחייו של ליאם ג'נסון השתנו ברגע כשאימו ללא התראה הפכה אלכוהליסטית ועזבה את עבודתה. הנער בן השש עשרה מנסה להתרחק מכל דבר שקשור למציאותו החדשה ומכל צרה שיכולה לעמוד בדרכו. כשליאם מגיע לבית הספר החדש שבעיר לונדון הקרה, הוא מקפיד להשאיר את עברו שרודף אחר...
