והכאב? מה יהיה איתו? מה היה עם הסבל שעוטף אותי ולא נותן לי לשחרר, אפילו לא נשימה קטנה וחנוקה.
האם מתי שהוא ימשיך בדרכו ויעזוב אותי בשקט? או שמצא בליבי בית והוא לא מתכוון לעזוב?
והצלקות והחתכים? האם גם הם יעלמו? יעלמו מעל עורי הלבן וישכיחו ממני את הכל?
או שגם הם עומדים להישאר שם ולא לתת לי מנוח.
העבר מסרב ללכת, רודף אחריי כמו נמר אחר טרפו, תמיד מזכיר לי שהוא שם והוא לא עומד להפסיק, לא יפסיק לגרום לי לפחד ולרעוד. עד שיום אחד הוא יתגבר עליי, יניח עליי את ציפורניו החדות ויהרוס אותי לגמרי.
ונמאס לי, נמאס לי להרגיש ככה
די, מספיק
מספיק אני לא יכול יותר
אני לא יכול להמשיך לשמוע את כל המילים הארורות שקוראות אליי בשנאה.
אני לא יכולה לסבול יותר את כל הקולות שלכם.
הקולות שבראש שלי.
לא עוזבים
נמאס לי כבר
אני לא מצליח לסחוב את זה יותר.
אני רוצה לצעוק לכל העולם
לקלל את כולם ולזרוק את מה שהם אומרים לעזאזל
כי אני כבר נשברתי, די, אני לא יכול יותר
לא יכול להמשיך להקשיב לכם, מספיק, אני כבר חלש, עלה נידף ברוח, גוף מהלך בלי נשמה.
אני יודע שהכל יכול להיות הרבה יותר טוב אבל פשוט לא מסוגל, לא מסוגל לשחרר את העבר, כי כל פעם שהוא עולה לראשי אני מתמוטט אל הקרקע ונשבר מחדש.
אבל אולי סוף סוף אני רואה את האור בקצה המנהרה, את ניצוץ התקווה, אולי הוא סוף סוף הגיעה.
אני מנסה להתרומם על רגליי ורץ, רץ כמה שאני יכול כדי להגיע אליו, להיאחז בו, לא לתת לו ללכת.
אני מרגיש את הידיים החזקות מחזיקות בי, מלוות אותי לאורך כל הדרך, שומרות עליי, מגינות, לא עוזבות לרגע. מגעם החם מורגש על פניי, מלטף, גורם לי להשתוקק אליו יותר ויותר. אני פותח את עיניי באיטיות ופוגש בבד השחור של חולצתו. ידו האחת הייתה סביב גבי והשנייה ליטפה את שיערי. הוא אחז בי בזמן שהייתי צמוד ומכורבל בתוך חזהו הקשה. הרמתי את ידיי והנחתי אותה על כתפו, מעלה את ראשי אליו ופוגש בעיניים החמות שלו.
הבטנו אחד בשני בדממה, כשאני מביט בו בעיניים אפופות ומתמכר אל הירוק שלו. השקט ששרר בחדר היה מנחם, אהבתי את זה שיכל להכיל אותי רק במבטו, אהבתי את החום, את הביטחון, את הרוגע שהשרה עליי, יכולתי להישאר ככה בין ידו במשך שעות. הוא הניח את ידו על מצחי ברכות והוזיז את קבוצת השיער השחור שלי שנפלה על מצחי, שולח בי צמרמורת ממגעו.
"הפחדת אותי ליאם.." הוא לחש והביט בי בעיניים מלאות דאגה. שתקתי, לא ידעתי מה לומר, לא הצלחתי להוציא מילה מפי.
"אבל למרות זאת, תודה שסיפרת לי, אני שמח שאתה מרגיש שאתה יכול לסמוך עליי" הוא ליטף את פניי ואני הינהנתי בשקט, באמת סמכתי עליו, בטחתי בו, הרגשתי כאילו אני יכול להגיד לו הכל.
הוא תפס בעדינות בסנטרי והעלה אותו מעט, מתקרב אליי באיטיות ומחבר את שפתינו, מבריש אותם על שלי ברכות ובחום, נשיקה קטנה ומתוקה שהעבירה בי אלפיי זרמים.
"אתה מרגיש בסדר? אתה לא עומד להתעלף לי שוב?" הוא שאל וגרם לזוית פי לעלות מעט, הנדתי בראשי והשפלתי את עיניי, מחייך בבישנות.
"אתה מרגיש שאתה מסוגל להמשיך לספר לי?" שאל שוב ואני היססתי מעט ודחקתי את הזכרונות אחורה, לא, הם לא הולכים לפגוע בי שוב.
"מה אתה רוצה לדעת?" קולי נשמע חלש מעט וצרוד מהבכי שלי.
"אני רוצה לדעת איפה הבן זונה שאני הולך להרוג היום" הוא אמר ויכולתי לשמוע את הכעס בתוכו, הוא הביט בי בעיניים חדורות מטרה ואטומות אך אני לא חשבתי שאני מסוגל להגיד לו את זה, לא רציתי לגרום ליותר מידי דרמה, ידעתי שראיין יגלה על זה אם אספר לאיאן וכל העיניין רק יהפוך גרוע יותר ויותר ואני לא חושב שאני מוכן לפתוח את כל זה מחדש.
הנדתי בראשי באיטיות ובמעט חשש, גם אם הייתי מספר לו מי הבנאדם הוא לא היה מוצא אותו, אני לא חושב שהוא אפילו עדיין בקשר עם ראיין.
ידעתי מה איאן עשה לנער שהכה אותי, ולא רציתי לדעת מה יעשה לאותו מתנדב.
הוא נאנח בשקט אך רק נשק לראשי, מקרב אותי עוד טיפה אליו כשאני מתחפר בחזהו.
"בסדר בייבי, תספר לי מתי כשתוכל, אני אחכה כמה שתרצה"
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אני מצטערת, הפרק הזה קצר וגם הייתי אמורה לעלות היום עוד פרק ב'מר בלאייק' אבל פשוט אין לי זמן, התחלתי את הפרק הזה בבוקר ותמיד היה משהו שהפריע לי וזה עצוב שסיימתי אותו רק עכשיו.
YOU ARE READING
I Love You My Lilo
Romanceחייו של ליאם ג'נסון השתנו ברגע כשאימו ללא התראה הפכה אלכוהליסטית ועזבה את עבודתה. הנער בן השש עשרה מנסה להתרחק מכל דבר שקשור למציאותו החדשה ומכל צרה שיכולה לעמוד בדרכו. כשליאם מגיע לבית הספר החדש שבעיר לונדון הקרה, הוא מקפיד להשאיר את עברו שרודף אחר...
