הייתי ישוב במיטתי , המיטה הלבנה והקרה של בית החולים , שנאתי להיות פה, במקום המנוכר הזה שגורם לך לרצות להרוג את עצמך שוב
מספר תלמידים מבית הספר נכנסו במהלל היום כדי לבקר אותי אך אותי הם כלל וכלל לא עיניינו , כל מה שעשיתי היה לבהות באוויר, לספור את האריחים האפורים שעל הקיר, לתהות על מה הולך לקרות עם העתיד שלי עכשיו.
" ליאם" קולו של ראין קרא לי שוב , אך אני איני עניתי לו , לא לו ולא לאף אחד , הרגשתי נבגד , פגוע , לא מאמין שעשה זאת
" ליאם בבקשה תדבר אליי" התחנן שוב מספר פעמים אך אני רק הסתכלתי לעברו לכמה שניות " אין לי מה להגיד לך" קולי היה שבור , חלש, גופי היה תשוש , רוצה להירדם אל האפלה.
"ליאם , בבקשה תבין אותי, איזה עוד ברירה הייתה לי , אתה היית כמה שניות מלמות , מה הייתי אמור לעשות?" עיניו היו עייפות ושיערו היה נראה מבולגן , ידעתי שכנראה לא ישן כל הזמן הזה מאז שמצא אותי בשירותים מדמם
" אז כנראה היית צריך להשאיר אותי למות" עצמתי את עיניי, מנסה לשקוע לשינה ארוכה ולא לקום יותר.
" ליאם בבקשה אל תגיד את זה" הוא הידק את שפתיו , ידו החזיקה בידי, הוא היה נראה שבור, אפילו יותר ממני
ידעתי שהפחדתי אותו
ידעתי שמה שעשיתי הדאיג אותו , הוא היה הבנאדם היחיד שאי פעם דאג לי , וכל מה שעשיתי היה לאכזב אותו.
הבטתי בעיניו, מתייסר בתוך עצמי
" אני מצטער" לחשתי, מרגיש דמעה בוגדנית זולגת על לחי , " אני מצטער " לחשתי שוב בקולי השבור
ראין נישק את ידי , מחזיק אותה חזק , ראיתי איך גופו נשבר.
דלת החדר נפתחה לפתע , איאן וטיילור נכנסו , שקיות אוכל בידם.
" ליאם " טיילור קראה , כנראה הייתה מופתעת לראות אותי ער
עיניי רק הביטו אל איאן שחייך לעברי חיוך קטן , גורם לי להרגיש צמרמורת קטנה בגופי
" הבאנו אוכל" טיילור הרימה את שקיות האוכל וקראה בשמחה , גורמת לחיוך לעלות על פניו של ראין לפניי שבאה וחיבקה אותו מאחור.
איאן התיישב בצידה השני של המיטה לידי , מושיט לעברי את אחת מן השקיות את אני הנדתי בראשי , איני הייתי רעב
" ליאם , תאכל " ראין דרש ממני ואני לקחתי בחוסר אונים את השקית מידו של איאן ששתק .
הוצאתי את בקבוק המים הקר ושתיתי כמה לגימות , מרגיש את הנוזל הקר יורד בגרוני.
הכריך אשר נמצא שם אינו עיניין אותי בכלל , בחילה עלתה במעלה גרוני כשהבטתי בו.
" תנסה כל פעם קצת אוקיי?" לחש לפתע איאן , עיניו המנחמות והחמות מלטפות אותי במבטם
הינהנתי מבלי לשלוט בעצמי ,ידי הקטנה מחזיקה בכריך
חתכתי חתיכה קטנה ממנו, מכניס באיטיות אל פי , מנסה ללעוס מבלי לפלוט אותה החוצה.
" כל הכבוד ליאם, תמשיך" ראין עודד אותי , בלעתי את הביס שבפי ולאחר מכן הרחקתי את שקית האוכל ממני , איני מוכן להסתכל עליה.
" ליאם בבקשה " ראין התחנן אך אני הנדתי בראשי , איני מוכן לגעת באוכל.
שמעתי אותו נאנח ולקחתי את ידי מידו , משחק באצבעותיי , משפיל את מבטי.
" אנשי הרווחה יגעו בעוד כמה דקות , הם ישאלו אותך כמה שאלות " ראין אמר לפתע לאחר כמה דקות של שקט , בוחן את תגובתי.
אני איני אמרתי דבר , משלים עם העובדה שכנראה אצטרך לחזור אל פנימיית הנוער שבה נהרסו חיי
" יהיה בסדר ליאם" התחיל לומר אך קטעתי אותו במהירות "תפסיק לשקר לעצמך , אתה יודע בדיוק מה הם הולכים לעשות" לא הצלחתי להסתכל אל תוך עיניו , לא רציתי.
הבטתי אל התקרה הלבנה , חש את רגעיי האחרונים שבהם כנראה אהיה חופשי ,
שבהם עוד יכולתי להרגיש שפוי
ידעתי מה עוד לקרות
חיי יהרסו שוב
אני אהיה שוב שק האיגרופים של נערי הפנימייה ,
אני אחזור אל התקופה החשוכה ביותר בחיי
" נכון , אני יודע מה עומד לקרות" אמר לפתע ,גורם לי להביט בעיניו
"אתה עומד להיות באחריותי , תגור אצלי ומבחינה חוקית את אהיה האחראי שלך , אל תחשוב שאני אתן לך לחזור למקום הזה שוב.
אני מרגישה שהכתיבה של הפרק הזה הייתה כל כך גרועה אבל הייתי חייבת לעלות אותו , אז סליחה לכולם.
YOU ARE READING
I Love You My Lilo
Romantizmחייו של ליאם ג'נסון השתנו ברגע כשאימו ללא התראה הפכה אלכוהליסטית ועזבה את עבודתה. הנער בן השש עשרה מנסה להתרחק מכל דבר שקשור למציאותו החדשה ומכל צרה שיכולה לעמוד בדרכו. כשליאם מגיע לבית הספר החדש שבעיר לונדון הקרה, הוא מקפיד להשאיר את עברו שרודף אחר...
