I Love You My Lilo

chapter 53

"ותבטיח לי שלא קורה שום דבר בינך לבין איאן"

בהיתי בו במשך כמה שניות, מעביר את מבטי ממנו אל איאן ובחזרה, לא יודע מה לענות.

השתעלתי במבוכה, משפיל את עיניי ומרגיש את פניי מאדימות מעט. איך אוכל לשקר לו כשלפניי כמה דקות אני זה שהייתי מתחת לאיאן כשנישק אותי?

"אה ליאם?" הוא נשמע שוב ואני העלתי אליו את מבטי בחדות, מנסה לשמור על כמה שיותר קור רוח.

"מבטיח" אמרתי בפה חתום והבטתי בו במבט אטום.

"יופי, עכשיו, שב לאכול" הוא הצביע על הצלחת שהניח בשולחן מולי והסתובב בחזרה אל הכיריים. הגנבתי מבט קטן אל איאן שנשען על הקיר לידינו, ידיו שלובות על חזהו ומבטו חודר לשלי.

לא ידעתי אם כעס או התאכזב או אפילו נפגע ממני, לא יכולתי לקרוא את הבעת פניו כשהביט בי ככה, כאילו יכל לראות מה יש גם בתוכי.

'אני מצטער' אמרתי בלי קול,אך הוא רק הניד בראשו וחייך מעט, כאילו הבין את המצב שלי, שבעצם היה המצב של שנינו.

"קדימה, לאכול" ראיין לפתע קטע המבט הממושך שלי באיאן, גורם לי להעלות את עיניי אליו בשנייה.

הוא הצביע בעיניו על הצלחת שמולי והרים את גבתו לעברי. נאנחתי ולקחת את הכף הכסופה ומכניס אותה אל המרק.

איאן לפתע לקח את הכיסא שלידי והתיישב בו, נותן לי מבט ערמומי שלא הגיע לעיניי שם ראיין כשהיה עם גבו אלינו.

ידו הונחה על ירכי ואני הרגשתי את פניי בוערות בבת אחת, עיניי מושפלות אל היד הגדולה שהונחה עליי. הוא התכופף מעט אליי, מניח את שפתיו על כתפי ונושק לי קצרות.

"איאן.." לחשתי בקול שכמעט לא נשמע, נותן לו מבט מזהיר, מנסה להזכיר לו שראיין נמצא כאן לידינו ולפתע הסתובב, מתיישב בכיסא שמולנו, צלחת מרק נוספת בידו.

"ליאם, איך אתה מרגיש?" הוא שאל, מכניס לאחר מכן כף מרק לפיו.

נשכתי את שפתי מעט והבטתי בו.
"בסדר.." מילמלתי והגנבתי מבט קטן לאיאן שידו עדיין הייתה על רגלי, גורמת לאלפי זרמי חשמל לעבור בגופי.

"ומה עם חברים?" הוא המשיך לשאול, מעביר את מבטו החשדני ממני לאיאן במשך כמה שניות.

"יש אחד בשם מקס, הכרתי היום בבוקר, אתה יודע לפניי.." דבריי נקטעו מעט, מול עיניי עולות התמונות שלי ושל איאן בגג ואחר כך בחדרו שבעצם ראיין חושב שהתכוונתי לתקרית עם רייצ'ל ואותו נער.

"זה נהדר ליאם, נו, ספר לי קצת עליו" ראיתי שניסה למשוך את השיחה, אי אפשר להאשים אותי, כשידו הגדולה של איאן מונחת על רגלי ומשתקת אותי.

"אממ, הוא בשכבה שלי, קבענו להיפגש אחרי השיעור אבל אתה יודע מה קרה.." מבטי חדר לשלו בזמן שהרגשתי את ידו של איאן מתחזקת סביב הירך שלי.

"ומה קרה ליאם?" לפתע איאן נשמע לידי ואני סובבתי בבת אחת את ראשי אליו, מביט בו בבילבול. למה שאל את זה? הוא הרי יודע מה קרה בדיוק, מה הוא מנסה לעשות?

"אתה יודע.." סיננתי מבין שפתיי, מרגיש את ידו מלטפת את רגלי אך גם אוחז בי מעט בחוזקה.

הוא רק גיחך מעט והעביר את מבטו אל איאן, לוקח את הבירה שהונחה לידו בשולחן אל בין שפתיו.

"הכל בסדר איאן?" ראיין שאל והרים גבה לעברו.

"הכל מצוין" הוא חייך, חושף גומה עמוקה ומציץ לעברי.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

"ג'יימס?" הבטתי בהלם בדמות שהופיעה בדלת מולי. ראיין הלך לפניי כמה דקות בחזרה לעבודה. לא האמנתי שהוא נמצא כאן בפתח הדלת.

"היי ליאם" הוא חייך מעט אליי ופסע היישר אל תוך הבית, מתעלם ממני, ומתרווח בסלון הגדול. הבטתי בו המום, לא מבין מה הוא עושה פה.

"ג'יימס? סליחה, מה אתה עושה פה?" נעמדתי מולו בספה שבא ישב.

"אוי ליאם, מה קרה לך בפנים?" הוא לפתע תקע את מבטו בפניי וקם, נעמד על רגליו למולי. נרתעתי מעט מנכחותו הקרובה ולקחתי צעד אחד אחורה, אך ג'יימס תפס בפניי ובחן את החבלות הסגולות.

"מי עשה לך את זה ליאם? זה היה איאן?" הוא חדר בעיניו לשלי. פערתי את עיניי ברגע, לא מאמין למילים שיצאו מפיו. ניסיתי להוזיז את מגעו ממני אך הוא המשיך לאחוז בי.

"ג'יימס, אלוהים ישמור, לא קרה לי כלום, ומה אתה עושה כאן??" הרמתי מעט את קולי ותפסתי בידו שסירבה לרדת מפניי.

"ראיין אמר לי לבוא לשמור עלייך בזמן שהוא בעבודה, הוא לא רצה לתת לך להישאר כאן לבד" הוא אמר ואני הופתעתי שראיין ביקש מלא אחר מגיימס שישאר בבית איתי, ישגיח עליי, כאילו הייתי ילד בן 10 חסר אחריות.

"מה?!?!" צעקתי, אולי מעט כועס על ראיין שלא סמך עליי שאני יכול להישאר בבית לבד, ולא רק זה, עוד הביא את ג'יימס שיבוא לשמור עליי, ג'יימס!

"אל תיהיה דרמטי ליאם, אנחנו הולכים לעשות כיף ביחד"