התעוררתי במיטה הגדולה של חדר האורחים בביתו של ראין , קרני השמש החלשות סינוורו את עיניי ואני רציתי רק להמשיך לישון. קמתי בפתאומיות מהמיטה כשנזכרתי שהבטחתי לנייתן שאפגש איתו בשעה 7 בערב , איני חושב שכבר הגיע הבוקר למחרת אך מצד שני איני מרגיש שישנתי כל כך מעט שעדיין לא החשיך.
שלחתי יד אל מכנסיי אך ראיתי שהם על הרצפה וכך גם חולצתי , כנראה ראין הוריד אותם כדי שאשן בנוח, כמו שקורה תמיד שאני נרדם אצלו עם בגדים
קמתי באיטיות מחפש את הטלפון שלי
אוי לא
נזכרתי שהשארתי אותו בתוך הגקט של איאן ושכחתי לקחת אותו משם
מה אני עושה עכשיו ??
קמתי מהר אל עבר השירותים , שרק בוקסר שחור לגופי , סידרתי את שערי במהירות וציחצחתי את שיניי במברשת הקבועה שלי פה
אני מקווה שיש לי עוד סיכוי למצוא אותו ,ושאיאן לא דחף אותו למכונת הכביסה או משהו.
לקחתי את בגדיי מהרצפה ומיהרתי לשים אותם על גופי , ממהר לעבר הדלת.
ידי נשלחה אל עבר הידית אל לפתע הדלת נפתחה מעצמה וראין נכנס אל חלל החדר
ופרצופו לא היה נראה שמח במיוחד, ידיו משולבות חזהו ופרצופו נשאר חתום ורציני
איני מבין מה קורה כאן
ומה פשר התנהגותו
" הכל בסדר ראין?" שאלתי מבולבל
"למה לא סיפרת לי ?" שאל ואני לא הבנתי מה כוונתו , לספר על מה ?
" אני לא מבין ראין " נחלצתי קצת ממראהו , לא יודע מה עשיתי שגרם לו להתנהג ככה
" למה לא סיפרת לי על זה " אמר ושלח יד אל קצה חולצתי חושף קצת את מותניי מספיק בשביל שיראו את שני סימני החתכים האדומים על עורי
אוי לא , זה לא כזה עיניין
" חתכת שוב ליאם? " עיניו הדואגות הביטו אך אני מיהרתי להשיב
" לא ! לא , לא חתכתי, אתה יודע שחתכתי רק פעמיים ביד וכמעט לא רואים את זה" מיהרתי להתגונן
" אז מה זה ליאם" קולו טיפה גבר, אך ידעתי שזה רק מדאגה
"אמא שלי " עניתי בפשטות , מקווה שזה יתן לו את ההסבר והוא יניח לי ללכת לקחת את הטלפון שלי , אך ראין נשאר במקומו ופניו לא נראות כאילו הבין
" היא כעסה עליי , אתה יודע , כמו תמיד" שילבתי את ידיי וגילגלתי את עיניי
" נחתכתי מבקבוק האלכוהול שלה" מילמלתי " שדי נזרק אליי" שיחקתי באצבעותיי והרמתי את מבטי אל מבטו שהפך טיפה מרחם
"ליאם" קרא בשמי , גורם לי להרים את ראשי לאחר שבהיתי זמן מה ברגליי
"אני יודע שהבטחתי לא לספר על שום דבר ממה שקורה לך, ואני אקיים את זה " אמר והניח את ידו על כתפי " אבל אני לא רוצה שתמשיך להיפגע , אני לא רוצה שתצטרך לעבוד רק בשביל להביא לאמא שלך כסף לאלכוהול , בחייך , אתה בן שש עשרה וחצי " חזר שוב על אותם המילים שתמיד אמר , אך הוא לא מבין , אין לי ברירה, הוא לא יודע מה זה לחיות במציאות הזו, בלי אבא ובלי כסף, הרי המשפחה שלו מושלמת ועשירה, הוא לעולם לא יבין
" זה לא שיש לי כל כך הרבה ברירות נכון?" אמרתי די בגסות ועקפתי את ראין , ממשיך ללכת במסדרון הקומה
" לאן אתה הולך?" שמעתי אותו קורא מאחוריי , גורם לי לעצור במקומי ולהסתובב אליו " השארתי את הטלפון שלי בבית של איאן , אני צריך לקחת אותו " השבתי וראין התקדם אליי " אתה צריך ללכת לבית הספר"
כבר יום ראשון? , איני מאמין שישנתי מאתמול בצהריים עד הבוקר
אוי!
הברזתי לנייתן
אני כל כך מטומטם , איך נתתי לעצמי לישון כל כך הרבה זמן??
" כבר יום ראשון?" שאלתי מופתע , גורם לראין לגחך מעט " אני חייב ללכת לבית ספר" אמרתי במהירות ופניתי לרדת במדרגות אל קומת הקרקע " רגע ליאם" שמעתי את ראין שוב קורא מאחוריי
" אתב צריך להחליף בגדים " אמר ומשך אותי אל דלת חדרו
" יש לי בגדים בחדר שלי" אמרתי מופתע שלקח אותי לחדרו ולא לחדר הקבוע שלי
"כן.. בנוגע לזה" אמר ונראה משועשע
" קרא שהייתי צריך לכבס כביסה כי העוזרת הייתה חולה, וכל הבגדים שהיו בתוך מכונת הכביסה היו שלך , ובוא נגיד שדי הרסתי אותם " צחק , מושך אותי אחריו
זה כל כך מתאים לו , למרות כמה שהוא אחראי ובוגר , יש דברים שתמיד יהרוס
" כל הכבוד ראין " גיכחתי ונעמדתי מול ארונו , יודע שכל בגדיו יהיו ענקיים עליי
" תשאיר את הגינס שלך עליך ותלבש את זה" הושיט לעברי גקט שחור , צבעו המועדף
" קר בחוץ " המשיך וחיכה שאפשוט את חולצתי
" תודה " חייכתי לעבר עיניו החומות
" יופי , עכשיו בוא נקח אותך לבית הספר "
~~~~~~~
יצאתי ממכוניתו של ראין , תיק הגב שלי נמצא בביתי ורק שקית עם אוכל שראין הכין לי נמצאת בידי , אך אני יודע שאוכל מעט מתכולתה ולאחר מכן אזרוק אותה .
איני מרבה לאכול , זה גורם לי להרגיש רע עם עצמי.
צעדתי אל עבר שער בית הספר שלפתע הבחנתי באיאן צועד לידי
" כמה זמן ?" שאל אך אני לא הבנתי , בחנתי את מבטו שהביט קדימה ולא זז , את חולצתו הכחולה והקהה שהבליטה את עיניו הירוקות
"כמה זמן מה ?" הסתכלתי עליו והמשכתי לצעוד , איני יודע מה כוונתו.
" אתם שוכבים" המשיך ללכת באדישות אינו מסתכל עליי
עצרתי במקומי בפתאומיות , המום מדבריו הגסים
"סליחה ??" כעסתי מעט על חוצפתו
" זה לא סוד " עצר ופנה אליי
" אתה וראין , אתם שקופים" הביט בעיניי באדישות , פרצופו אטום
"אני וראין לא שוכבים ! , השתגעת ??" כעסתי על זה שחשב שהוא יכול להגיד כאלה דברים , מעולם לא ראיתי את ראין בדרך הזו וזה גם לא הולך לקרות.
איאן רק גילגל את עיניו והושיט את הטלפון שלי לעברי " קח ,חבר שלך נייתן נשמע די כועס" לקחתי את הטלפון במהירות ועקפתי אותו במהירות מתקדם אל עבר מבנה בית הספר
מי אתה חושב שאתה איאן?
סורי על הפרק הקצר, יעלה עוד אחד אבל אני לא יודעת מתי , הטלפון שלי קצת נתקע
YOU ARE READING
I Love You My Lilo
Romanceחייו של ליאם ג'נסון השתנו ברגע כשאימו ללא התראה הפכה אלכוהליסטית ועזבה את עבודתה. הנער בן השש עשרה מנסה להתרחק מכל דבר שקשור למציאותו החדשה ומכל צרה שיכולה לעמוד בדרכו. כשליאם מגיע לבית הספר החדש שבעיר לונדון הקרה, הוא מקפיד להשאיר את עברו שרודף אחר...
