אני ואיאן עמדנו מחובקים במשך כמה דקות עד שהמכונית של ראיין נשמעה מחוץ לשער בית הספר. לא ידעתי מהי הסיבה למעשה המוזר הזה, לחבק מישהו שאני לא מכיר, לא בטוח בו, פשוט נותן לו להניח את ידייו סביבי, כאילו מגעו היה מוכר במשך שנים.
אולי גופי בכלל לא ראה את המגע הזה כאדם זר, אלא רק מקור מרגיע, אולי הוא לא ראה את הידיים האלה כידיים של איאן, אלא סתם מעיין חומות מגוננות.
נפרדתי מזרעותיו החמות, מנופף לעברו בחצי כף יד בעודי רץ למכוניתו של ראיין. ידי נשלחה אל ידית הדלת, פותח ומתיישב במושב על יד ראיין, מביט באיאן מבעד לחלון שעדיין עמד, מחייך לעברי, מנופף בחזרה.
חיוך קטן עלה על שפתיי למראהו מבלי שליטה, גורם לי להשפיל מיד את ראשי וללחיי להסמיק מעט.
ראיין שכנראה קלט הכל חייך לעברי חיוך ממזרי, חיוך יודע דבר.
"אל תשלה את עצמך" מיהרתי להגיד עקב החיוך הזה והוא בתגובה רק חייך.
"אני לא הומו" גיננתי על עצמי
"אני לא אמרתי שאתה הומו" צחק ולחיי האדימו אפילו יותר, מבין שמה שאמרתי רק הסגיר את עצמי.
אבל אין מה להסגיר נכון?
אני לא הומו.
אני לא יכול להיות.
"לא אכפת לי מה אתה ליאם, אבל אם אתה חושב עליו אפילו קצת מהבחינה הזאת אני מזהיר אותך, איליו אתה לא מתקרב, לא במשמרת שלי."
שאר הנסיעה הייתה שקטה, כנראה המציאות חזרה אילינו ונזכרנו שאנחנו לא יכולים לצחוק עם כל מה שקורה.
"אתה יודע שאתה לא יכול לברוח מזה נכון?"
שתקתי. ידעתי שהוא מתכוון לפסיכולוג
"אתה חייב ללכת לשם כל ימי ראשון ורביעי, אין לך ברירה" הוא נאנח ביאוש.
"אתה יכול להגיד להם לא, אתה אחראי עליי עכשיו" סיננתי מבין שפתיי, משעין את ראשי על זכוכית החלון.
"זה לא קשור אליי, וגם אם ההחלטה הייתה בידיים שלי הייתי מכריח אותך ללכת לשם, זה רק יעזור לך"
אמר והחנה את הרכב על יד ביתו, מביט עליי.
"אני שונא פסיכולוגים" מילמלתי, ראשי מושפל.
"אתב אהבת את אותה אחת בפנימייה" ראיין ניסה לעודד אותי, לא מבין ששום דבר לא יכול לעזור לי.
"היא הייתה אחת מבין עשרות שניסו להביא לי, הייתי אז בן 14, אני שונה עכשיו"
מילמלתי, משחק באצבעותיי.
"אני לא יכול להיפתח עכשיו לפסיכולוג," המשכתי את דבריי
"אני לא יכול לספר לו את מה שאני מרגיש, זה יהיה ביזבוז זמן בישבילי ובישבילו"
הבטתי בו לבסוף, מעביר את ידי בשיערי, ממלמל לעצמי שאני חייב להסתפר.
"בוא נלך להסתפר" קרא לפתע
גורם לי להביט בו בבילבול.
"מה?" הבטתי בו בתמיהה
"אמרת שאתה שונא להיות בבית, אז קדימה, בוא נלך להסתפר" הוא התניע מחדש את המכונית ויצא מהחנייה.
גילגלתי את עיניי ושיחקתי בשיערי, אני באמת צריך להסתפר כבר.
"הפגישה הראשונה תיהיה מחר" אמר, חוזר לענייננו הקודם, גורם לי לפעור את עיניי.
"מחר?!?"
כבר מחר???
"כן ליאם, תירגע" התחיל לומר, מביט בי לשנייה ואז מחזיר את מבטו לכביש.
"זה יהיה מחר על הבוקר, בשעה הראשונה של בית הספר"
נזכרתי לפתע באותה ילדה במסדרון שסיפרה לי על המסיבה שתתקיים היום בערב
אני צריך להגיד לראיין?
אני יכול להגיד לו שאני יוצא עם חברים אבל הוא לא יקנה את זה שהשלמתי באורח פלא עם נייתן ואימילי.
אני צריך מישהו שיראה אמין שאצא אית- הנה!!
"אפשר לצאת בערב?" שאלתי בתמימות, מביט בראיין שהמשיך להסתכל על הכביש.
"לאן?" הרים גבה חשדנית
"עם ג'יימס" ניסיתי להישמע כמה שיותר אמין.
"ג'יימס?, פתאום אתה לא שונא אותו?" הוא נשמע מופתע ומצד שני גם שמח
ממה יש לו להיות שמח??
"כן, יש בעיה?" מילמלתי, מתפלל שלר יזכיר לי את זה לכל החיים ויתחיל לחשוב שאני הומו.
"אוקי.." הוא חייך שוב את החיוך הזה
"זה לא מה שאתה חושב! אני צריך למצוא חברים ואין לי עם מי להיות!" קראתי במחאה, אך החיוך שלא לא ירד והוא החל לצחוק
"זה חמוד כשאתה מנסה להסתיר את זה" הוא החנה את המכונית מול מספר חניות ובינהם המספרה
"אין לי מה להסתיר, אני לא הומו" מילמלתי ויצאתי מהמכונית.
~~~~~~~
עמדתי מול המראה שבחדר שלי, חזרנו כבר מהמספרה לפניי שעה, הבטתי בשיער השחור שלי שחזר להיות מסודר ומשום מה יכולתי למצוא משהו נחמד באיך שסיפרו אותי, אומנם הוא לא קיבל צורה אחרת אלא נשאר כמו שתמיד היה אבל עדיין, אהבתי את זה.
הלכתי אל מיטתי, נופל עלייה ונאנח, פניי מביטות בתקרה בשעמום.
הבטתי אל תיק בית הספר שלי שהיה לידי במיטה, ידי נשלחה אל הרוכסן הקטן מבלי לדעת למה, הוצאתי להב קטן שעדיין נשאר שם, להב קטן ובודד, כנראה לא שמו לב שנשאר שם.
הבטתי בו, תופס בו בידי ובוחן אותו כאילו היה יצירת אומנות במוזיאון
העברתי את האצבע שלי עלייה, מרגיש את הברזל על הבשר והפעלתי מעט לחץ על הלהב עד שראיתי שתי טיפות דם קטנות זולגות על עורי.
הבטתי בצבע האדום שהחל לכסות את הבשר הלבן שלי ולא יכולתי להוריד ממנו את עיניי.
"ליאם בוא לאכ-" הדלת נפתחה לפתע במהירות, גורמת לי לקפוץ בבהלה ולהתיישב על המיטה, הלהב עף על הרצפה, משמיע קול מתכתי.
הבטתי בעינייו של ראיין בפחד, ראיתי איך עיניו יורדות אל הנוזל האדום ומיהרתי להסתיר את ידי מאחוריי גבי.
אוי שיט.
----------------
תודה לכל מי שמצביע❤
YOU ARE READING
I Love You My Lilo
Romanceחייו של ליאם ג'נסון השתנו ברגע כשאימו ללא התראה הפכה אלכוהליסטית ועזבה את עבודתה. הנער בן השש עשרה מנסה להתרחק מכל דבר שקשור למציאותו החדשה ומכל צרה שיכולה לעמוד בדרכו. כשליאם מגיע לבית הספר החדש שבעיר לונדון הקרה, הוא מקפיד להשאיר את עברו שרודף אחר...
