השמש עולה והאור נכנס לתוך החדר, כבר בוקר ולא ישנתי בכלל או עצמתי עין כל הלילה. הכאבים הם בלתי נסבלים ואני לא חושב שאני מסוגל לקום מהמיטה, יש סיכוי שאם אני רק אנסה אני אפול.
האלפא עזב כבר מזמן, הוא באמת התכוון לקצת אבל בכל זאת הכאיב לי. אני מרגיש את הגוף מתפרק לי וכל תזוזה מכאיבה יותר. אם אני אמשיך לשכב ככה במיטה ולא אזוז הרבה, יכול להיות שאני אצליח להתמודד עם זה.
לא אני לא. חשבתי לעצמי ודמעות זלגו מעיניי, אני בובת צעצוע, עבד, סתם פיסת חומר שלאף אחד לא אכפת ממנו. אני בטוח שאבא וגאיה דואגים לי אבל הם לא כאן, והם לא יכולים לעזור לי. אני לבד מול האלפא הזה, אני צריך להתמודד עם זה לבדי.
הדלת נפתחה פתאום ועגלה לבנה עם קופסאות נכנסה לחדר, אחריה נכנסה אישה רזה וצעירה עם שיער בלונדי ארוך אסוף בצמה שנחה על הכתף שלה. היא נכנסה בלי לבקש וסגרה את הדלת אחריה.
נכנסתי יותר מתחת לשמיכה והבנתי שאני עירום מתחת, הפנים שלי הפכו לאדומות ויחד עם הדמעות זה היה מחזה מוזר ומגעיל כנראה.
אבל היא הסתכלה עליי וצחקה, היא עזבה את העגלה והסתובבה לפתוח את אחת הקופסאות כך שגבה היה מופנה אליי. "אתה יכול להתלבש" היא אמרה והתעסקה עם הקופסאות. קפאתי, הדמעות הפסיקו אבל לא ידעתי מה לעשות. "אני לא מסתכלת" היא אמרה בקול עדין ומנחם.
נעמדתי לאט ולבשתי את הבוקסר שנח על הריצפה ליד המיטה, אתמול בלילה האלפא משך אותם מהר מהגוף שלי ולא ראיתי לאן הוא זרק אותם. האדמתי אפילו יותר וחזרתי מתחת לשמיכה, היא ידעה שאני עירום כי היא ראתה את הבוקסר שלי. איזה מצב דפוק זה.
"אני יכולה להסתובב?" היא שאלה והוציאה משהו מהחלק התחתון של העגלה. הנהנתי בראשי לכן, איזה מטומטם אני! היא לא רואה אותך, תדבר!
"כ-כן" אמרתי ווידאתי שאני מכוסה בשמיכה, לא רוצה ליצור מצב מביך עוד יותר. היא הסתובבה והחזיקה ביד אחת חמגשית וביד השניה סכו"ם, היא חייכה "אני מנחשת שאתה רעב" אמרה והתקדמה אליי "הבאתי לך משהו קטן". היא הניחה את החמגשית מולי ומסרה לי את הסכו"ם.
הייתי רעב ומולי היה אוכל, חמגשית עם כמה ביצים קשות ושני סוגי סלטים ופרוסות לחם. "אני יודעת שזה לא הרבה" היא אמרה והתישבה בקצה המיטה "אבל זה בוקר ולא כדאי לך לאכול הרבה עכשיו".
"ז-זה בסדר" אמרתי וחייכתי אליה "תודה". היא הושיטה לי את הסכו"ם ויכולתי לראות את סימני האזיקים על הידיים שלה, היא בת אנוש כמוני ועבד בדיוק כמוני.
לקחתי בהיסוס את הסכו"ם ואכלתי מהר, לא שמתי לבד כמה הייתי רעב. לא אכלתי כלום מאז שהאלפא חטף אותי וגרר אותי לכאן ועשה לי את כל זה....
הפסקתי לאכול, הסתכלתי על האוכל מולי ולא הייתי רעב יותר. איבדתי את הרצון ואת הטעם להמשיך לאכול, האוכל כבר לא נראה מגרה ולא הרגשתי צורך לאכול אותו.
YOU ARE READING
The rule of the Alpha
Werewolfבעולם שבו ישנו הבדלי מעמדות בין אנשי הזאב לבין בני האנוש, החיים יכולים טובים לזאבים. מכיוון שבעולם הזה, אנשי הזאב הם השולטים והחזקים ביותר. ומולם ישנם את בני האנוש הרגילים המשמשים כעבדים, כמשרתים וכצעצועים עבורם. רועי בן ה 16 הוא בן אנוש ממוצע לתקופ...
