The rule of the Alpha

Part 34

בתוך הארמון היה בלאגן, לא ידעתי איפה טל או נוי, לא ידעתי מה קורה סביבי ומי נגד מי. ברגע שנכנסנו פנימה, איש זאב נפל לידנו, הוא הרים את ראשו והביט ברונן בכעס. הוא נעמד ישר וניסה לקפוץ עליו, אבל רונן העיף אותו ממנו ודחף אותו לאחור.

האיש זאב נהם, עצבני וכועס על רונן שבכלל התנגד לו, הטפרים שלו יצאו מהאצבעות כאשר חלק מהם נוטפות דם. רונן הרים את נשקו וכיוון, הוא ירה באיש זאב פעמיים בראש. מכיוון היינו קרובים אליו יחסית, יכולתי לראות את הפגיעה ואת הנפילה של האיש זאב על הקרקע.

צרחתי מעט אבל רונן המשיך להתקדם והבנתי שאין לי ברירה, רונן מספיק חזק וקר רוח כדי להילחם בהם ולהציל אותי תוך כדי, אני צריך להישאר צמוד אליו. הלכתי הכי מהר שיכולתי, כיוונתי את הסכין קדימה כדי אולי להרגיש קצת יותר בטוח.

היינו בסלון הרחב של הארמון, הקומה התחתונה, זאת אומרת שהחדרים של האלפות נמצאים בקומות היותר עליונים. התחלתי להבין בערך מה קורה, את המורדים היה קל לזהות כי כולם לבשו שחור ומסכות, הם החזיקו סכינים ואקדחים. אנשי הזאב לעומתם היו לבושים במדי השומרים אבל הפנים שלהם היו חשופים והם נלחמו בידיים, לחלק מהם היו נשקים אבל הרוב העדיפו לחשוף ניבים וטפרים.

רונן לקחת אותי מהצד, האנשי זאב היו עסוקים מידי בלהילחם במורדים כך שהם כמעט ולא שמו לב אלינו. מידי פעם אחד מהם ראה אותנו והתקדם או נהם לעברנו, אבל רונן ישר ירה בו והמשיך הלאה בזמן שהוא טוען את הכדור הבא.

הוא צלף די טוב, די טוב שזה כבר מפחיד, לא אכפת לו מהדם או ממה שהוא עשה עכשיו. הוא באמת חסר רגשות, אולי זה מה שצריך כדי להיות הכי טוב? להשתיק כל הסחת דעת אחרת ולהתמקד במשימה.

היינו בתחתית גרם המדרגות למעלה, רונן עלה קודם מהר וסרק את השטח של הקומה העליונה. תפסתי את המעקה ועליתי לאט, הרגשתי איך הרגל שלי יותר ויותר כואבת, מונעת ממני להמשיך ללכת ולעמוד. אבל לא יכולתי לוותר, הסתכלתי לאחור על המלחמה בקומה התחתונה. אם אני אשאר למטה, אם אני לא אצליח להתקדם, אני בטוח אהרג ואז אלכס יהרוג את המשפחה שלי.

נשמתי עמוק והסתכלתי שוב על רונן, הוא עמד חצי מכופף עם הנשק מכוון לכל עבר, מעביר אותו מצד לצד במטרה לכסות כמה שיותר שטח. התקדמתי יותר מהר, כל פעם שכאב לי נשכתי את השפה. רק לגמור עם זה כבר, זאת המטרה, זה לא יעזור לי שאני אבכה על הסבל שלי.

ברגע שהצלחתי להגיע לקומה העליונה נשמתי לרווחה, אבל משהו לא הסתדרר לי. לעומת הקומה מתחת, זאת הייתה שקטה ומעט חשוכה, כיאלו אין נפש חיה בסביבה. כנראה שגם רונן חשב ככה, הוא סימן לי להיות בשקט בזמן שהוא התקדם לכיוון המדרגות הבאות לכיוון הקומה יותר עליונה.

גם פה הוא עלה קודם וסרק את הקומה, מסתכל סביב בזמן שאני עולה לאט יותר במדרגות, לפחות אני לא אצטרך לרדת את זה. הסתכלתי על רונן שהיה מרוכז ודרוך, הוא כנראה עשה את זה פעם כי היה נראה שהוא יודע מה לעשות.