"אני לא רוצה לעשות לך את זה ריף, לקח לי זמן להבין עד כמה היא חשובה לך. אני לא רוצה להרוס את הקשר שלכם עכשיו." אומר און ונושך את שפתיו כאשר הוא שם לב לפליטת הפה שלו.
"זאת שרלוט?" אני שואל ומעביר את אצבעותיי בשיערי. אני מנסה להבין האם יש צד רע בכך שסיפרה לאון שהיא באה איתי לארוחה. היא לא ידעה על הריב שהיה בנינו, היא לא ידעה איך ריף מרגיש לגביה. אז איזה סיבה מוצדקת תהיה לה לא לספר לאון?
"כן." אומר און במשיכת כתפיים קצרה.
"אוקיי." אני אומר ומעביר את מבטי על פניו, מחפש אחר תגובתו. און לא יודע, הוא לא יודע עד כמה שרלוט חשובה לי. הוא לא יודע עד כמה חשוב לי להגן עלייה מכל משמר. אולי הגיע הזמן שאני אספר לו את הכל, את כל הסיפור וכל הבלאגן. למרות שאון מכיר אותי במשך שתיים עשרה שנים, ילדים קטנים לא מספרים את כל הצדדים השחורים שמגיעים עם הסרטן של אמא שלהם.
"בייב, תהיה מוכן היום בשמונה?" אני שואל אותו וליבי קופץ פעימה אחת. אני עדיין לא מאמין שאון פה לידי, בין ידי. אני מפחד שיום אחד הוא יקום וילך ממני, כל הסיוטים הכי גדולים שלי התרחשו אתמול. הוא עזב אותי למרות שכל הימים האלו הוא הביט לי בעיניים והבטיח לי שלעולם לא יעשה זאת. אני בולע את רוקי ומחכה לשמוע את תשובתו.
"אתה יודע שאני אוהב אותך נכון, ריף?" הוא שואל אותי ואני מכווץ את גבותיי בבלבול. אני מקווה שהוא לא ראה את הפחד שמסתתר מאחורי עיניי.
"אני אוהב אותך, בייב." אני משיב לו ומנשק את לחייו האדומות קצרות.
"בשמונה?" הוא שואל אותי ואני מהנהן קלות בהסכמה. הוא מסתובב לעברי ומניח את ידיו על החזה שלי. הבטתי בעיניו האפורות שהביטו בפניי, מנסות למצוא קצת מעבר למילים שלי.
"הלב שלך, הוא דוהר יותר מהר מסוס בשדה קרב." הוא אומר ומחבק אותי בחוזקה. אני מבין אותו מעבר למילים שהוא אומר, הוא כאן בשבילי. אני נושף נשימה ארוכה ומניח את ראשי על כתפו של און. אני מרגיש את הבטן שלי מתהפכת בתוכי, לא מצליחה למצוא מרגוע.
"אל תעזוב אותי." אני מבקש וקולי נשבר כמעט כמו הלב שלי. הלוואי ואון היה מבין עד כמה אני זקוק לו, הוא כמו האוויר שלי לנשימה. הראש שלי הפוך בלעדיו, והלב שלי בלאגן אחד גדול. הלוואי ואון היה מבין עד כמה אני צריך אותו לצידי כדי להמשיך לחיות את החיים האלו.
"ריף, אני פה והפעם לנצח." אומר ומשלב את אצבעותינו, מחייך אליי חיוך גדול. אני נושף נשימה שלא ידעתי שהחזקתי ומהדק את חיבוקנו. איך אני אספר לו את זה? אני שואל את עצמי, ואני מרים מבט אל עבר השעון הגדול בקידמת החדר; שתיים עשרה עשרים ושלוש בצהריים. עוד יותר משבע שעות עד היום בערב וכבר הלב שלי דוהר.
"אנחנו לא מבריזים מהשיעור הזה." און מרים את ראשי מכתפו ומביט בי במבט מבקש. איך יכולתי להגיד לא למבט הזה?
YOU ARE READING
FOOLS BOYxBOY
Romanceהעולם שלנו מלא בדעות קדומות, באנשים עם אמונות שונות, ואהבות אחרות. אך לפעמים העולם שלנו שוכח לקבל את מי שמסביבו כמו שהוא, ובדרך זו של העולם לבבות נשברים וחיים נהרסים. ריף ואון אהבו בכל נשמתם, כשהלב שלהם פועם במהירות, ועיניהם נשאבו בקסם, הם הכירו מאז...
