FOOLS BOYxBOY

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וּשְׁלוֹשָׁה; צֶדֶק וּמִלִּים

״ריף?״ אני שומע קול קורא בשמי, בזמן שאני נכנס בחזרה לחדר ההמתנה. הוא כבר לא עמוס כמו שהיה לנו שהלכתי לדבר עם מייקל, אבל עדיין הרבה אנשים מלאו אותו. אני מביט סביבי מחפש אחר הקול שקורא בשמי, ומצפה לראות אחד מבני משפחתו של און או דילן.

״ריף אוונס?״ אני הולך לכיוון האישה שעומדת בצד המשפחה של און, היא נראית כאילו היא מחכה לבואי. היא הייתה לבושה בחליפת חצאית בה הז'קט והחצאית הם שחורים. מתחת לג'קט המחויט שלה הייתה חולצה מכופתרת לבנה, ועליה הייתה מודבקת מדבקה כחולה שהמילה ׳מבקר׳ הייתה כתובה עליה באותיות לבנות גדולות.

״איך אפשר לעזור לך?״ אני שואל ונאנח בייאוש, מותש כבר מכמות הבעיות שלא מפסיקות להופיע.

״חשבתי שאני אוכל לעזור לך, אני ברוק גריפין, ממשרד הרווחה רציתי לדעת אם יש אפשרות שנדבר על אבא שלך, מייקל אוונס.״ אני מרגיש את דופק ליבי עולה ואת הראיה שלי מטשטשת, אני עוצם את עיניי, אני נושם מספר נשימות עמוקות וחוזר להביט באישה שניצבת מולי. האם עוד משהו יכול להשתבש ביום הזה? אחרי שהצלחתי לחמוק מהם במשך עשר שנים הם החליטו דווקא ביום הזה להגיע?

״גברת גריפין, אני שמח שאת רוצה לעזור לי. לשמחתי אני כבר בן שמונה עשרה, ואני כבר לא חלק מהמערכת של משרד הרווחה. אני לא רוצה שתבזבזי את הזמן והמשאבים שלך כאן, את יכולה ללכת לעזור לילדים שבאמת ובתמים צריכים עזרה.״ אני אומר בקול מונוטוני מביט לעבר משפחתו של און, ומקווה שכל השיחה שלנו נעשתה מספיק בשקט כדי שלא ישמעו אותה. עברו כבר תשע שעות מאז שאון נכנס לניתוח, ורק פעם אחת מנתח יצא לעדכן שהוא עדיין נאבק והמנתחים עושים כל מה שהם יכולים בשביל שהוא יצא בחיים. אבל אני יודע שיש לנו עוד דרך ארוכה עד שהוא יצא מהניתוח הזה. קרול נרדמה על כתפו של פול, שהממחטה עדיין מונחת על עיניה, מנגבת דמעות שכבר הפסיקו לרדת. פול הביט בה בדאגה, היה אפשר לראות על פניו שהמקרה הזה גרם לו להזדקן בכמה שנים טובות. אני בטוח שאני לא נראה יותר טוב מהם אבל זה הדבר האחרון שמדאיג אותי כרגע.

״למרות שעברת כבר את הגיל בו אתה נמצא במערכת הרווחה, עדיין אב שהתעלל בצורה כלשהי בבן שלו צריך להיכנס לכלא. אני הבנתי שאתה גר בדירה לבד כרגע, אבל אבא שלך עדיין בן אדם אלים. זה הדבר הנכון לעשות.״ אני בוחן אותה במבטי והחיוך מתנוסס קלות על פניה, כאילו לא רוצה לחייך מול אדם שכנראה מצולק לחיים שלמים, אבל החיוך שלה מנחם, חיוך של אישה ששמעה מספיק סיפורי זוועות אבל עדיין יש לה תקווה בעולם המכוער שלנו. היא לא יודעת שהחיוך היחיד שיכול לנחם אותי כרגע, החיוך היחיד שיגרום לי לחייך חיוך טהור ואמיתי, הוא החיוך של המלאך השומר שלי, אהבת חיי.

״כבר איחרתם את המועד, למרות שגם אם הייתם מגיעים לפני חמש שנים עדיין לא הייתי מדבר איתכם. אני לא מעוניין בצדק, הוא לא יתקן שום דבר ובמיוחד לא את הרגשות שלי. כל מה שאני רוצה כרגע זה שבן הזוג שלי יצא מחדר הניתוח בריא ושלם, ותחושת האשמה על כך שהוא נמצא שם ועומד בין חיים למוות סוף סוף תוסר ממני.״ אני פולט את המשפטים האלו מהפה שלי בקצב מהיר, ואני רואה את הקימוט המופיע על מצחה. אני מסיט את מבטי מעיניה ומבחין בקו השיזוף של הטבעת, על האמה שלה.