FOOLS BOYxBOY

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה; טִפְּשׁוּת וַחֲרָטָה

אני רץ, אני מרגיש את הלב שלי דופק בחזה שלי, והריאות שלי נשרפות, הרגליים שלי כמעט נופלות, אבל אני רץ. אני מוותר על המעלית, ואני רץ בכל המדרגות, הלב שלי כמעט יוצא מהחזה, ונקודות שחורות מתחילות להופיע בשדה הראיה שלי. אבל אני ממשיך לרוץ, אני רואה את כל מה שעברתי חולף בראשי, את כל הכאב, את כל העבודות שנאלצתי לעשות, את כל הימים שבזבזתי בלנסות לפרנס את הבית שלנו. וכל הימים האלו שהלכתי לישון עם בטן מקרקרת, שלא הצלחתי להירדם כי הרגשתי את הבטן שלי נדבקת לגב שלי. כל הימים האלו שנזהרתי בכמות האוכל שאכלתי, בכמות הזמן שנשארתי במקלחת. כל הימים האלו הוא קיבל כסף ובזבז אותו על דברים אחרים, על מה הוא כבר יכל לבזבז אותו? על עוד סמים ועוד סיגריות? על עוד אלכוהול? במקום לממן את הבן היחיד שלו שבזבז את כל הילדות שלו על עבודה במקום מפוקפקים.

אני פורץ דרך הדלת של חדר המדרגות ומתחיל ללכת לעבר חדרו של מייקל, הבן אדם שהוא בכלל לא אבא שלי, ששיקר לי במשך שמונה שנים. שידע במשך כל הזמן הזה שיש לי אבא עשיר בקצה השני של העיר שיכול לדאוג לי, שיש לי אחיות קטנות.

נשמתי נעצרת שאני נכנס לחדרו ודמעות מתחילות לזלוג מעיניי, אני רואה את מייקל שכוב על המיטה שלו, סביבו אחיות ורופאים וחולצתו קרועה. הוא נראה חסר חיים, אני מתקרב אליו על מנת לגעת בידו, והיא מרגישה חמימה, אז זה אומר שהוא לא מת נכון? אני מביט סביבי וכל האחיות מביטות בי במבט מרחם, הוא מת?

״מה קרה?״ אני שואל את האחות שניגשת אליי עם חיוך קטן, היא מביטה סביבה ולוקחת אותי אל מחוץ לחדר. שערה שחור גולש ועיניה הירוקות מביטות בי בחמלה.

״אתה ריף אוונס?״ היא שואלת ואני מהנהן לאישור, עדיין לא מוכן לשמוע את מה שהיא הולכת להגיד לי. היא מובילה אותי אל עבר הכיסאות ומתיישבת על אחד מהם, מסמנת לי להתיישב על ידה.

״המצב של מייקל היה קשה, הכבד שלו היה הרוס, ומערכות הגוף שלו התחילו לקרוס. הוא לא היה מצליח להחזיק מעמד בלי השתלת כבד, אבל בגלל המצב והגיל שלו השם שלו ברשימת ההשתלה היה נמוך, ולפי מה שהבנו ממנו לא היו קרובי משפחה. הוא סיפר לי את הסיטואציה בניכם, ושאתה לא הבן הביולוגי שלו. ולכן לא היה דבר שיכולנו לעשות חוץ מלהמתין לכבד המתאים, אבל הוא לא הצליח להחזיק מעמד, וברגע שהאיברים שלו החלו לקרוס לא נשאר לו הרבה זמן לחיות, אני מצטערת על האובדן שלך אבל מייקל נפטר.״ אני שומע את מה שהיא אומרת, אני רואה את השפתיים שלה זזות ואת הידיים שלה שמתקרבות על מנת לחבק אותי. אבל אני לא מצליח לעכל את מה שהיא אמרה לי כרגע, מייקל מת, הוא לא נמצא איתנו יותר, הוא מצא שלווה במקום טוב יותר. אני מגחך לעצמי שאני חושב על כך, אם אלוקים קיים הוא עומד להגיע לגיהנום, לפחות אם יש צדק בעולם.

״הוא השאיר לנו את הצוואה שלו בשביל להעביר לך, הוא לא היה מוכן שתעלם לפני שהעורך דין יגיע אז הוא הזמין אותו לפניי.״ היא מגישה לי מעטפה לבנה, ששמי רשום עליה בעט שחור, בכתב מחובר. אני מוחה את הדמעות מעיניי, וקם מהכיסא.