״אתה לא זוכר אותי?״ שאלתי, דמעות עדיין זולגות על פניי, חדר האשפוז הרגיש קטן יותר ויותר. תמיד שמעתי לחישות במסדרונות על כך שאון יותר רגיש ממני, ובטוח הוא בוכה כל פעם שאני מנשק אותו. אך בזמן האחרון אני הפכתי לרגיש, בכיתי בכל הזדמנות הייתי מלא ספקות ודאגות. לא הפסקתי לבכות לרגע, אך תמיד למול און הייתי ניצב חזק ואיתן. לא נתתי לו לחשוב שהחייים שברו אותי, נתתי לו את התחושה שהתגברתי על כל זה ויצאתי חזק יותר. אבל עכשיו כבר לא יכולתי להישאר חזק. לא יכולתי לשמור את הרגשות שלי בפנים, כבר לא הייתה לי שליטה עליהם.
״אני מצטער.״ אמר והושיט את ידו אל ידי, הוא מחה את הדמעות מעיניי כאילו באמת יודע על כל הרגשות שהיו בינינו פעם. פעם? רק לפני כמה דקות זה היה ההווה שלי, ועכשיו זה כבר הפך להיות עבר? עבר שאני לא יכול שלא לרצות לחזור אליו, למרות כל הפחד היה לי את און לצידי. הוא אהב אותי לאורך כל הדרך, ועכשיו הוא כבר לא זוכר עד כמה אהבנו אחד את השני. עד כמה אני עדיין אוהב אותו.
״דוקטור גרין, למה הוא לא זוכר?״ אני שומע את קולה של קרול מאחוריי. אני מסתובב ורואה אותה מדברת עם הרופא בעיניים דומעות, קולה היה נשמע כעומד להישבר.
״לא נדע יותר עד שההרדמה תפוג לחלוטין, יש אפשרות גבוהה מאוד שהוא רק מבולבל. תזכרי שהוא רק עבר ניתוח מוח ועוד מספר ניתוחים בידיים ובבטן.״ היא הנהנה במהירות ונכנסה חזרה אל תוך החדר. חזרתי להביט באון, עיניו מביטות בי ברכות, רכות שונה. לא אותה רכות שהיה מביט בי תמיד, רכות שהייתה מלאה באהבה.
״און יקירי, יש משהו שאני יכולה להביא לך? משהו לאוכל, עוד כרית או שמיכה?״ שאלה קרול וחיוך קל אך עצוב על פניה. היה אפשר לראות את החשש והלחץ על פניה.
״אשמח לשמיכה נוספת, קצת קריר פה.״ אמר והביט סביב, לאחר כמה שניות והיה ניתן לחשוב שעולם שלם עבר בין עיניו. הוא עצם אותן, ונוצר שקט בחדר למשך דקות אחדות. היה נראה שחולפת צמרמורת בגופו, לאחר שהוא פוקח את עיניו בשנית, ניצוצות של דמעות מופיעות בהן והוא מוסיף, ״תודה, אמא.״ בחיוך קטן וקרול מוחאת דמעה קטנה.
״ריף?״ און קורא לי, אני מתיישב על הכיסא הכחול והגדול שהיה מונח לצד מיטתו. אני אוחז בידו אך לאחר שניות אחדות אני משחרר אותה, מבין שהוא לא זוכר אותי. אני יודע שהוא לא יודע שום דבר עלינו, על האהבה שלנו, אבל לפעמים האינסטינקטים יותר חזקים ממני.
״כן?״ אני שואל אותו, לרגע אחד הוא שותק ומביט שוב סביבו, על אביו ואחיו כאילו מזמן להם לצאת מהחדר. תוך שניות אחדות הם יוצאים מהחדר.
״מה קרה?״ אני שואל אותו, מביט אל תוך עיניו, היה נראה שיש פחד בעיניו, והוא התחיל להביט לכל עבר. אני אוחז בידו בשנית, לוחץ אותה ומחייך אליו חיוך רך.
״התחלתי להיזכר בדברים, אחרי שקרול, שאמא שלי, שאלה אותי אם אני צריך משהו, אבל כל מה שאני זוכר זה אותך. התחלתי לראות פלאשים שלנו מתנשקים, מתחבקים, עושים אהבה. אני יודע שאני אוהב אותך ריף, תעזור לי להיזכר בהכל, אני יודע שאתה היחידי שיכול לעזור לי להיזכר.״ אני לא שם לב לדמעות שזולגות על פניי עד שאון מוחה את דמעותיי באגודלו. הוא זוכר אותי, הוא לא שכח עד כמה אני אוהב אותו, אני מלטף את לחיו בידי השנייה שלא אוחזת בידו. נשימתנו מתערבבת, אני שומע את קצב ליבו מתגבר, את עיניו מביטות בעיניי, על שפתיי. אני מניח את שפתיי על שפתיו, הנשיקה הזו אגרסיבית, מלאת רעב ותשוקה. אני מעמיק את הנשיקה שלנו, לא מאמין שאני מנשק אותו שוב. חשבתי שלא אגע עוד בשפתיו, שלא אוכל לומר לו שוב עד כמה אני אוהב אותו. אני מנתק את שפתיי משפתיו ומביט בו, חוקר את תווי פניו בזכרוני. את עיניו שתמיד הביטו בי בכלכך הרבה אהבה ותשוקה, בשפתיים הורודות והמלאות שלו. באפו הסולד שתמיד הייתי מנשק, לאחר שהייתי פותח את עיניי בבוקר לצידו.
״אני אוהב אותך,און. יותר מכל פאקינג דבר אחר בעולם הזה.״ אני מטיח את שפתיי על שפתיו בשנית, לא מניח לו להגיב. הריח שלו עוטף אותי מכל מקום. הריח של האחד שלי, של האיש שאני אוהב. אני מחייך אל תוך הנשיקה שלנו, ומרגיש את חיוכו של און כנגד שפתיי. הוא כאן איתי, ואני לעולם לא אתן לו ללכת יותר. אין שום דבר בעולם הזה שיגרום לי ללכת מהבחור ששוכב על המיטה הזאת.
״תתחתן איתי.״ אני מנתק את נשיקתנו ומביט בו בחיוך, תגיד כן אני לוחש בליבי.
״ריף, אתה בטוח הזה? אני לא רוצה שתציע לי רק בגלל מה שקרה. זו הולכת להיות שנה ארוכה. יש לי שיקום ארוך, ריף, ואני לא רוצה לאלץ אותך להישאר איתי.״ און הביט בי ובעיניו היה פחד, הוא פחד מהעתיד הוא פחד ממה שעומד להגיע, ממנה שאני הולך להגיד.
״אין דבר בעולם הזה שאני יותר בטוח בו, אתה האחד שלי, אתה הופך אותי לבן אדם טוב יותר, לבן אדם אכפתי. אתה עזרת לי לחזור להאמין בבני אדם, אתה מי שלימד אותי מהי אהבה אמיתית. אז כן, אני בטוח בזה, אני בטוח בזה כמו שאני בטוח בעובדה שאני נושם אוויר, כי אתה האוויר שלי, אתה האור שלי. בלעדייך הייתי מעדיף כבר לא להיות, אתה נתת לי את הרצון לנשום, לחיות, להמשיך להילחם.״ אני מביט בעיניו, דמעות זולגות מהן. הלוואי והייתי יכול להסביר לו שאין מספיק מילים בעולם כדי לתאר את מה שאני מרגיש, אבל לא טיפה. אני בן אדם של מעשים, למרות שאני כותב אני מרגיש שהמעשים לי מבטאים יותר טוב את הרגשות שלי ממני. להציע לו נישואין זו הדרך הטובה ביותר לגרום לו להבין עד כמה אני באמת אוהב אותו.
״זה לא אתה היית לא בטוח באהבה שלי אלייך?״ הוא שואל בחיוך וגיחוך סרקסטי נפלט מפיו. אני מתקרב אליו יותר, מוחה את דמעותיו מלחיו, אני מביט לאחור בודק שאין אף אחד מאחורי ומניח את שפתיי על שפתיו, לנשיקה קלה וקצרה.
״אני רוצה נצח של זה, של לנשק אותך, להגיד לך שאני אוהב אותך. אני רוצה להקים איתך משפחה, לאמץ איתך ילדים. אני רוצה שיהיה לנו נצח אחד של השני. אני יודע שהמקום הזה רק גרם להבין עד כמה כל רגע יקר אני לא רוצה לוותר שנייה אחת מיותרת.״ אני מלטף את לחיו הימנית באגודלי, ומביט בו מהופנט מחכה שהוא יגיד כן. מחכה שהוא יאשר שהוא רוצה את אותו דבר כמוני. מחכה שהוא יגיד עד כמה הוא רוצה את זה, עד כמה הוא אוהב אותי.
״אני אוהב אותך, ריף, ברור שאני אתחתן איתך.״ הוא אומר, עיניו נוצצות, ומקרב אותי לעוד נשיקה מלאת אהבה ותשוקה.
——
אני יודעת שזה פרק קצר, אני יודעת שאכזבתי שלא העלתי פרק הרבה זמן. אבל אני פה עכשיו, למרות שאני בלימודים, כיתה יא כי כיתה קשה ומסובכת ובנוסף יש לי את ההתנדבות שלוקחת לי את השעות פניי היחידות שלי.
מקווה שאהבתם את הפרק, אשוב בקרוב לעוד תוכן של און וריף ועוד הסתבכויות בעלילה שלא תתראו לעצמכם מגיעות❤️
-אוהבת עינב💜
YOU ARE READING
FOOLS BOYxBOY
Roman d'amourהעולם שלנו מלא בדעות קדומות, באנשים עם אמונות שונות, ואהבות אחרות. אך לפעמים העולם שלנו שוכח לקבל את מי שמסביבו כמו שהוא, ובדרך זו של העולם לבבות נשברים וחיים נהרסים. ריף ואון אהבו בכל נשמתם, כשהלב שלהם פועם במהירות, ועיניהם נשאבו בקסם, הם הכירו מאז...
