FOOLS BOYxBOY

פֶּרֶק שְׁלוֹשִׁים; פְּרֵדוֹת וּמְצִיאוֹת

אני פוקח את עייני וסוף סוף אני חש שלווה, אני מרגיש שהמוח ונפש שלי רגועים אין דבר שיכול שהפריע לי, לפגוע בי, יש לי את כל מה שאי פעם רציתי. אני מביט על און שבין זרועותיי, גופינו חצי ערומים, רגלינו משולבות אחת בשניה, ראשו נח על החזה שלי, עיניו עדיין עצומות, שיערו נופל על פניו. אני מחייך לעצמי שאני רואה אותו ומסיט את השיער מפניו, מעביר את האצבע שלי על פני תווי פניו, לא יכול עדיין להאמין שיש לי את כל הטוב הזה. אני מנשק את לחיו, ומנסה להבין איך אני קם מהמיטה על מנת לצחצח את שיניי ולהתארגן ליום הארוך שניצב לפנינו. עברו שלושה חודשים ואון סוף סוף השתחרר מבית החולים אתמול, בדיוק בזמן לטקס הסיום שלנו. במשך כל החודשים האלו אני ואון השלמנו את כל החומר שהיה חסר לנו, כל העבודות וכל המבחנים בזמן שהעולם המשיך להתקדם סביבנו שאנחנו נאלצנו להעצר. כי כולם יודעים שהזמן תמיד ממשיך לנוע, גם אם אתה תקוע במקום, אם העולם שלך מתפרק, או אם לזמן מבחינתך אין כבר שום משמעות. העולם המשיך לנוע שאנחנו נאלצנו להיעצר ולעשות חישוב מסלול מחדש, השיעורים התקיימו, אהבות נוצרו ואהבות התפרקו. לכמה רגעים הייתי מספיק טיפש לחשוב שהעולם באמת נעצר בגלל הכאב שלנו. הייתי מספיק טיפש לחשוב שבגלל שהעולם שלי מתהפך, בגלל שהכל מתפורר לי בין הידיים שאר העולם יעצור את זמנו, את נשימתו בזמן שאני מנסה להחזיר את החיים שלי למסלול שלהם. אני מנסה לקום מהמיטה אך און מחזק את אחיזתו בי ואני מנשק את מצחו, מנסה להעיר אותו בעדינות.

"בייבי, און, אנחנו צריכים לקום." אני לוחש באוזנו חרישית, מנסה להעיר אותו, רק מלהביט בו אני מרגיש את קצב הלב שלי מתגבר. אני נאנח קלות, מנסה בשנית לשחרר את אחיזתי בו, אך הוא מסרב לתת לי לקום.

"אני לא רוצה לקום, אני לא רוצה לחזור לשם, אני רוצה להישאר איתך במיטה הזאת לנצח." הוא אומר עוצם את עיניו בחוזקה, לא מניח לעצמו להתעורר אל העולם שבחוץ. במשך כל הזמן הזה היינו מנותקים מהעולם שבחוץ, ממה שמחכה לנו, מהאנשים, מהחברים וגם מהשונאים. אני יכול להבין למה און לא רוצה לחזור לשם, לפני חצי שנה קרה המקרה עם הארי והוא יודע שהוא הולך להיות שם, הוא יודע שהוא יאלץ להתמודד איתו. אני נאנח קלות ומהדק את החיבוק שלי.

"אני אהיה שם און, אני לא אעזוב אותך אפילו לרגע." אני מבטיח לו, והוא פוקח את עיניו באיטיות. עיניו האפורות נוצצות מדמעות, ואני מרגיש את האבן הענקית שיושבת לי עכשיו על החזה וכל מה שאני רוצה זה למצוא את הארי להכות אותו עד שהוא ירגיש את הכאב שאון מרגיש. אך שום כאב פיזי לא ישתווה לצלקת הנפשית שצילקה את און, ועם כל מה שהוא עבר בזמן האחרון אני מבין את חוסר הרצון שלו להתמודד עם משהו נוסף, משהו כבד, משהו שהוא מעולם לא באמת התמודד איתו. ועכשיו שהכל נגמר והשקט הגיע, זה מציף אותו, הזיכרונות חוזרים אליו, כל הרגשות שהוא הרגיש אותו זמן.

"אתה מבטיח?" הוא שואל ואני מהנהן, מנגב את הדמעות שזולגות על לחיו, אני מרגיש אתת הלב שלי נשרט שוב ושוב עם כל דמעה שזולגת מעיניו. אני מהדק את החיבוק שלנו ראשו בשקע צווארי ואני מניח לו לבכות, להוציא את כל הכאב שמציף אותו. אני יודע שאחרי שהוא יבכה וא ירגיש טיפה יותר טוב, אחרי שהוא יפרוק את כל הרגשות שמציפים אותו ואוכלים אותו מבפנים.