FOOLS BOYxBOY

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְאֶחָד; תָּבִין אוֹתִי

אני מביט בדלת הכניסה למקום שפעם קראתי לו בית, ונושם נשימה עמוקה. אני לא יודע מה מצפה לי מאחורי הדלת הזו, אבל לא משנה מה מצפה לי אני מוכן לקראתו ברגע שהוא יגיע. אני מניח את כף ידי השמאלית על הידית, ופותח את הדלת באיטיות מאזין לרעשים מסביבי. הבית נראה ריק, על השולחן עומד בקבוק בלאק לייבל ריק ואחד כסאות שולחן האוכל שבור לחלקים. אני רק יכול לדמיין מה באמת קרה פה, אני תופס את הבקבוק הריק, זורק אותו לפח האשפה ומחליט לחפש את מייקל בשאר הבית. קודם אני בודק את חדר השינה שלו, המיטה עדיין מוצעת והחדר נראה נקי למדי. אני פותח את הארון הישן והשחור שלו ורואה את כל הבגדים מקופלים בסדר מופתי. אני מזהה חולצה מוכרת ומושיט את ידי לעברה, אני מרגיש את הדמעות עולות לעיני שאני רואה מול עיניי את הסוודר הסגול שאימי נהגה ללבוש כל הזמן. למרות שעברו יותר משמונה שנים אני מקרב את אפי לחולצה במטרה למצוא קמצוץ מהריח שלה שנהג להקיף אותי במשך שנים. כל מה שאני מריח הוא ריחו של מייקל עוטף את הסוודר, ריח סיגריות ואלכוהול.

אני יוצא מהחדר משאיר את הסוודר על הרצפה, לא מוכן להאמין שזה אותו סוודר שאמי נהגה ללבוש. אני עוצם את עיניי בייאוש, ונכנס לתוך החדר שלי. המיטה המסודרת הייתה הפוכה לגמרי, ארון העץ שיש לי עוד מילדותי והשארתי כמעט ריק לאחר שעזבתי היה הפוך על צידו. הפוסטרים שהיו דבוקים על הקירות היו קרועים ונחו בחתיכות על הרצפה. אני מרגיש את כל השרירים שלי מתכווצים, כל הדברים שלי, כל מה שהשארתי מאחור עכשיו הפך להיות חסר ערך. אני מתיישב על הרצפה אוסף את חתיכות הפוסטר החתום של טרוי סיוון, ועוצם את עיניי בתסכול. שום דבר לא יכול להחזיר את המצב הזה לאחור, אין כמות של דבק בעולם שתוכל להחזיר את כל לאותו מצב כמו פעם. בדיוק כמו הלב שלי, החתיכות שלו לעולם לא יהיו שלמות שוב. כי למרות שאני מנסה להחלים, תמיד היו חתיכות קטנות שישאירו את הלב שלי פגום, פצוע, שבור. אני פוקח את עיניי ראייתי מטושטשת, אך אני יכול להבחין באלבום התמונות הקטן שלי מונח על הרצפה. אני מושיט את ידי לעברו במהירות, ומדפדף בו מחפש מה חסר. כל התמונות שלי ושל און נשארו במקומם, באופן מוזר. אך התמונות שלי בתור ילד קטן עם אמא שלי לצידי, נעלמו. אני מוחה את הדמעות מלחיי, סוגר את האלבום בכעס ויוצא מהחדר בטריקת דלת, הולך להמשיך לחפש אחר פרטים שיכולים להוביל אותי למקום הימצאו של מייקל.

אני מתרומם מהספה כשאני שומע קולות חלשים, מצידו השני של הסלון. אני הולך בזהירות אך מהירות אל עבר האיזור של החלון הגדול המוצב בצידו הימני של הסלון. אני מרגיש את הלב שלי מגביר את מהירותו שאני מוצא את מייקל, שרוע על הרצפה, עיניו פקוחות ואדומות, כל גופו מקופל לתנוחת עובר. אני מתיישב בתנוחת צפרדע ובודק את הדופק שלו, אני יודע שהוא חי, אני מרגיש את זה בעצמות שלי. הדופק שלו חלש, ודמעות זולגות מעיניו לא שליטתו. הוא מחזיק ביד אחת בקבוק ריק של ג'ק דניאלס ובידו השנייה מספר תמונות שלי ושל אימי. אני נאנח קלות, מתרומם מהישיבה שלי ומושיט את ידי אל עבר מכשיר הטלפון. אני יודע מה הולך לקרות לפני שאני מחייג את המספר, אני יודע מה יקרה אחרי שהם יקחו אותו מכאן, אחרי שהם יגלו עד כמה המצב שלו גרוע, אחרי שהם יגלו שהוא זה שגידל אותי במרבית חיי. אני יודע שאני אקבל שיחת טלפון מבית החולים, ואני אגיד להם שאני כבר בדרך לשם. אני יודע שהשוטרים יגיעו ואפילו אנשים ממשרד הרווחה למרות שאני כבר עברתי את גיל שמונה עשרה. אני יודע שהם ישאלו שאלות, אני יודע שאני אצטרך לענות עליהם. מספיק מבט אחד קצר שאני בלי חולצה ואפשר להבין את כל מה שקרה. אני יודע שכל זה הולך לקרות, ואני יודע שאחרי שמייקל יבריא יחכה לו משפט, ואפילו כנראה כלא. אני יודע את כל המידע הזה, הוא מתנגן לי בראש הלוך ושוב שאני מחייג את שלושת הספרות. לפני שהמוקדנית תענה לי אני אדע כבר מה להגיד, אני אדע לשחק אותה כאילו באמת איבדתי עכשיו את האבא שלי, ולא רק את מייקל. אני אהיה עצוב ואפילו שבור לב, אבל אני אתגבר על זה. אני יודע את כל זה שהמוקדנית מבקשת ממני את הכתובת, ואני אומר אותו טיפה בחשש. כי אני לא יודע אם כל זה האמת, או שמה שקורה פה הוא בעצם חלום, אני שואל את עצמי אם מייקל היה מעדיף למות מאשר לקבל עונש על המעשים שלו. אני שואל את עצמי אם אלך לבקר אותו שהמוקדנית אומרת שהפרמדיקים כבר בדרך. הם באמת מגיעים מהר, אבל הם פותחים לעצמם את הדלת כי אני לא יכול לקום ולהפסיק להסתכל על הגוף של מייקל שרוע על הרצפה. אותה תנוחה כמו שלי הייתה, במשך כל כך הרבה שנים. הוא עדיין מזיל דמעות, ונאלץ למצמץ כמה פעמים, אבל רוב הזמן העיניים שלו היו פקוחות, אדומות, לא החלטתי אם מהדמעות או מכמויות האלכוהול שהוכנס לגוף שלו. אני מלמל מילים לא ברורות לפרמדיקים על מה שקרה, ולא מפסיק להעביר את היד שלי בשיער. אני אומר להם שאני אגיע ברכב הפרטי שלי, ושולח אותם לדרכם שמייקל מונח על האלונקה בחוסר תזוזה. אני מבין שאני חייב לצאת מהבית, אבל אני נשאר במקום. כל מה שעובר לי בראש ברגע זה הוא האם להתקשר לאון או לא, האם כדאי לי לספר לו מה באמת קרה? אני יודע שהוא כנראה דואג שאני שבור לחתיכות באיזו פינה, אבל אני לא מפסיק לחשוב על העובדה שהוא ברח בגלל מייקל. אני בולע את רוקי ומחליט לשלוח לו הודעה קצרה, יודע שאם אני אדבר איתו בטלפון אני לא אצליח לשלוט בדמעות.