FOOLS BOYxBOY

פֶּרֶק שִׁבְעָה עָשָׂר; דָּם, שֶׁקֶר וּדְמָעוֹת

"ריף?" ד"ר סידני קוטעת את הבהייה שלי באוויר בנקישת אצבעות. אני נאנח בייאוש ומרים את מבטי לעברה, מנסה להיזכר בשאלה ששאלה אותי לפני כמה דקות. 

"איך אתה מרגיש?" היא שואלת שוב, אני עוצם את עיניי ונושף נשימה ארוכה. אני לא יודע אם אני צריך להודות לריף שהכריח אותי לחזור לטיפול או לכעוס עליו על כך. אבל את האמת שאף פעם לא יכולתי לכעוס על ריף לזמן רב. 

"ריק, אני לא יודע להסביר את זה." היא מהנהנת קלות בראשה ומסמנת לי בידה שאמשיך. אני מנסה למצוא את המילים הנכונות לתאר את מה שאני מרגיש, או יותר נכון לא מרגיש בשבועות האחרונים. 

"כאילו נפער בתוכי חלל שאף אחד לא יצליח למלא, והוא גורם לי להרגיש חסר רגשות. כמו מת מהלך, שיכול לעשות רק פעולות פשוטות. לאכול, ללכת לעבודה, לחזור לאון, לישון וכל יום אותו הדבר שוב ושוב. אני מרגיש כאילו כל העולם סוגר עליי, אני מרגיש שאני צריך לעשות מה ששאר העולם מצפה ממני להרגיש מה שהם מצפים ממני ולא להראות שקשה לי. לפעמים אני שוכב במיטה, און לידי, ואני לא מבין מה אני עושה בכלל. אני חושב על המעשים שלי, ומרגיש כל-כך מבולבל. אני לא יכול לנשום בלי לחשוב שעשיתי משהו לא נכון." אני עוצר את עצמי מלהמשיך לדבר, לא רוצה להגיד דברים שאני אתחרט עליהם, לא רוצה לעלות דברים שאמורים להישאר עמוק בתוך תוכי. 

"למה אתה מרגיש שאנשים מצפים ממך להרגיש משהו מסוים?" היא שואלת אותי ומשלבת רגליה מחכה שאתחיל לדבר. אני לא רוצה לדבר על זה, אני לא רוצה לענות על השאלה הזאת. היא תעלה בתוכה המון דברים שבמשך השנים ניסיתי להסתיר. היא רוצה לחפור עמוק עמוק בתוכי, אל תוך החושך והכאב שהצלחתי לדכא. 

"אני חושב שזה בגלל ש--" אני מפסיק את עצמי ומעביר את אצבעותיי בשיערי. אני מרגיש את הדמעות בעיניי, רוצות לזלוג, לשבור את החומות בצונמי אדיר של דמעות. 

"אתה רוצה לספר לי מה אתה חושב שאנשים רוצים שתרגיש?" היא שואלת את השאלה בדרך אחרת ואני מוחה את הדמעה היחידה שזולגת מעיניי. אני מרגיש את הבטן שלי מתהפכת, הלב שלי דופק במהירות והפה שלי מתייבש. 

"אפשר כוס מים?" אני שואל מסיט לרגע אחד את נושא השיחה, נותן לעצמי לאסוף כוחות חדשים בשביל להמשיך לדבר על הנושא הזה.  

"בוודאי." היא לוחצת על כפתור מסוים בטלפון הנייח שמונח על השולחן לצידה, ומבקשת מהעוזרת שלה, האנה כוס מים קרים. אני עוצם את עיניו לעוד כמה רגעים, נושם נשימות עמוקות, מנסה להרגיע את קצב פעימות הלב שלי. אני מדמיין את און, את עיניו האפורות שמביטות בי. אני מדמיין את קולו לוחש לי שהוא אוהב אותי, שהוא גאה בי. הוא כאן בשבילי לאורך כל המסע הארוך הזה. הוא מניח את ידו על החזה שלי, מנשק אותי קצרות על הלחי ולוחץ את ידי בחוזקה מניח לי לדעת שהוא כאן בשבילי.