FOOLS BOYxBOY

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה; שְׁקָרִים וְחִיּוּכִים

אז, מייקל
יולי, 2011

אני יושב על יד מיטתה של רייצ'ל ודמעות שקטות זולגות מעיניי, עדיין לא מאמין שהאישה שאני אוהב יותר מכל דבר אחר בעולם הזה עומדת ללכת לי, לעזוב את העולם הזה. היא כבר לא אותו הדבר, היא בקושי מצליחה לדבר, רוב הזמן עיניה עצומות מחפשות אחר שלווה מסוימת בשינה.
אך היו פעמים שגופה היה מתכווץ בכאב לפני שזרם נוסף של מורפיום היה מוזרם אל תוך גופה דרך הצינורית בזרועה. החדר שלנו כבר לא היה שמח כמו שהיה פעם, למרות שהקירות עדיין מלאים בתמונות, למרות שהצבעים עדיין חמים, עכשיו אפפה אותו תחושה של עצבות, תחושה אפורה, תחושה של ידיעה שהזמן מועט ועוד מעט נצטרך להיפרד. המיטה שבמשך שנים חלקנו, הייתה מסודרת בצד שלי, הכרית והשמיכה היו מאורגנים באופן שנדמה היה שאין שימוש במיטה. לא הייתי מסוגל לשכב שם לצידה בלילות, פחדתי שאם אשן לידה אוכל לשבור אותה במגעי. כל כולה היה שברירי, עורה היה כל כך לבן שנראתה כמעט שקופה. כל תנועה שהיא ביצעה גרמה לה לכאב מסוים בין אם גדול ובין אם קטן. כשעיניה היו פקוחות, ויכולתי להביט בכחול הבוהק שלהן, היא הייתה מביטה בי בעצב שומר סוד. היא הייתה מביטה בי כמו שסדרי עולם היו חולפים על פניה, והייתה אפופה במחשבות שעל פניה חיוך עצוב אך בעיניה היתה שבירות מסוימת. אומרים שלפני שאדם הולך מין העולם הוא רואה את כל חיו לפניו, אני מסרב להאמין שברגעים אלו היא רואה את חיינו יחד, כשעצב עמוק מופגן בפרצופה.

״מייקל.״ היא אומרת בקול חלוש, עוצמת את עיניה לרגע ובולעת את רוקה, מעשה שלוקח לה שניות אורכות. אני מסיט את מבטי לרגע קט לפני שאני שב להביט בפנייה. היא השתנתה בכל כך הרבה מובנים, פעם הייתה אישה מלאת חיים, אישה שמחה. אני זוכר איך היינו רוקדים בסלון והיא הייתה צוחקת צחוק מלא ואמיתי. החיות שלה היא שגרמה לי להתאהב בה, היא סובבה לי את הראש ותפסה לי את הלב ומאז לא יכולתי להרפות ממנה. היא הייתה הסיבה לחיוך שלי וקרן השמש החזקה שחדרה דרך כל העננים האפורים בחיים שלי ואיתה הביאה אל חיי קשת בענן של חוויות. כל פעם שהיא וריף מבלים ביחד אני מרגיש שזכיתי ביותר ממה שמגיע לי באמת. היא אהבת חיי והאמא של הילד שלי ואני עומד לאבד אותה למחלה הארורה ושכוחת המרפא הזו.

״כן, רייצ'ל.״ אני משיב לה מנסה להדביק חיוך על פניי.

״תבטיח לי, מייקל, תבטיח לי שתשמור על ריף כמו על חייך שלך. שתגרום לכך שהמשך בילדות והנערות שלו תהיה מאושרת. תפגין כמה שיותר אהבה, כדי שהוא לא יזכור עד כמה הוא עצוב עכשיו אלא כמה הוא יכול עוד להיות שמח, וכמה שהיינו שמחים ביחד.״ אני מהנהן קלות, אני יודע כבר שהדבר החשוב לך ביותר בעולם הזה הוא ריף. כמו כל אמא טובה, ריף היה מקום ראשון אצלה, והעובדה שהוא היה העתק גמור שלה פיזית ורגשית, רק חיברה בניהם יותר. ריף היה מלא בכמויות בלתי נידלות של שמחת חיים, לא היה רגע אחד שהחיוך לא היה נמצא על פניו. אבל כל זה קרה לפני שהמצב הדרדר, רייצ'ל יודעת שהחיוכים כבר לא עטפו את פניו כמו פעם.
‏הוא כבר היה גדול מספיק כדי להבין מה קורה מסביבו, ‏הוא ידע שהוא עומד לאבד את אמא שלו. את האדם שאמור היה להיות לצידו תמיד, אדם שאוהב יותר מכל דבר אחר בעולם. והוא לא יכל לעשות שום דבר לגבי זה, וזהו סוג של יאוש שילד בן תשע ‏לא צריך לחוות. ‏הוא צריך להיות שמח ולעשות שטויות הוא צריך לחיות את החיים שלו במלואם בלי חשש הרובץ תמיד מעל ראשו שהוא יחזור הביתה ואמא שלו לא תהיה כבר. ריף הוא ילד כל כך נבון, חכם והוא מתבונן ומבין הוא יודע לעשות הרבה יותר מכל שאר הילדים בגילו וזה מה שמביא אותי לידיעה ‏שיהיה לו קל יותר להתגבר על מות אימו בידיעה שהיא נמצאת שם איפשהו ושומרת עליו.