FOOLS BOYxBOY

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה; אֲמִתִּי וְאֵימְתָנִי

״בייב, אני הולך לבקר את מייקל.״ אני לוחש באוזנו, למרות שעיניו היו עצומות, והוא היה שקוע בשינה עמוקה אחרי היום הארוך שהיה לו. הוא בילה את רוב יומו בשיקום, בניסיון לקום ולהמשיך ללכת על רגליו שעדיין עטופות בגבס, אבל הוא עדיין לא חזר ללכת כמו שצריך למרות כל השבועות הארוכים שעברו. התהליך היה ארוך ומכאיב, ולא יכולתי שלא לשים לב לדמעות שכמעט זלגו מעיניו, שניסה לקחת את הצעד הראשון ושוב לא הצליח.

אני יוצא מהחדר לאחר שאני מוודא שהכרית מתחת לראשו של און נפוחה מספיק, בדיוק כמו שהוא אוהב, ושהשמיכה מהודקת סביב גופו כדי שלא יהיה לו קר. אני עומד למול המעלית בעלת הדלתות הכסופות שנמצאת למול חדרו של און ולוחץ על הכפתור הלבן ומזמין את המעלית.

השקט סביבי כמעט מפחיד, המחלקה השיקומית אף פעם לא שקטה, היא תמיד מלאה ברעשים אפילו אם קטנים. מילמולי אחיות, דיבור רציני של רופאים רשמיים, תמיד משפחות מגיעות לבקר אפילו שנגמרות השעות, נשים ואמהות ישנות על צד מיטות או מסתובבות סביבם דואגות ששום דבר לא חסר. אך הפעם יש שקט, אבל הוא לא שקט נינוח אחרי שכולם הולכים לישון, אלא שקט שאומר שמשהו קורה, איפשהו כאן מאחורי דלתות סגורות. ואני לא יכול שלא לדמיין אלף ואחת סיטואציות מתרחשות, ואת הדבר הגרוע ביותר מתרחש לי. אני נושם עמוק ורואה את עצמי מאבד הכל, את און, את אהבה של חיי, את ההכל שלי, אני כמעט יכול להרגיש אותו נעלם מבין אצבעותיי, אני יכול לראות אותו עומד לצידי לרגע אחד ולאחר שנייה נעלם, אני יכול לראות את עצמי עומד בחופה מחכה שהוא יגיע אך עוברות שעות ארוכות ואף אחד לא מגיע, אני מביט בצלקות בידי וכאב חד חותך את הלב שלי, אני חייב להזכיר לעצמי שזה לא המציאות ואון נמצא במרחק של חמישה צעדים ממני.

אני נכנס למעלית כשהדלתות נפתחות בצליל חורק מעט, הנשימה שלי עדיין מואצת טיפה, אני לוחץ על כפתור הקומה השלישית, אני יודע שמייקל אמור להישאר כאן עד שקרוב משפחה יבוא לקחת אותו, ובמקרה שלי אני היחיד שיכול לעשות זאת. ברגעים אלו אני מרגיש שעדיף שהוא ישאר במקום שבו הוא לא יוכל לזמום את התוכניות הזדוניות שלו, במקום שבו הוא לא יוכל לשתות את עצמו למוות, שוב, במקום בו אוכל לשים עליו עין, ואם לא אני הצוות הרפואי בבית החולים.

כשאני יוצא מהמעלית ופונה אל חדרו אני נושם נשימה עמוקה לפני שאני פותח את הדלת לחדרו, אך ברגע שאני עושה זאת אני שם לב שיש תחושה מוזרה באוויר, עיניו כבר לא יוקדות כלפי בשנאה שתמיד מרחפת באוויר, כשהוא מביט בי, אין עוד עיניים עוקצות או מילים מלגלגות. יש כאב, כשאני מביט בעיניו אני רואה אלפי סוגים שונים של ניצוצות של כאב שננעצות בתוכי, הוא הביט ולפני שפתח את פיו ידעתי שהמילים הבאות שיגיד ישנו את כל מה שחשבתי, יכולתי לראות במבטו את הכאב, את האמת שהוא מתחנן לספר וכל מה שאני מרגיש זה הקלה, שלא משנה מה הוא הולך להגיד אני רק שמח שסוף סוף אני זוכה את לקבל את האמת, אך רגע לאחר מכן אני מרגיש תחושה לא מוכרת, ואני לא יודעת אם האמת שהוא הולך לגלות לי תמצא חן בעיניי, או שהיא תשבור אותי, תהפוך אותי אליו, למי שלא רציתי להיות, שוב.