FOOLS BOYxBOY

פֶּרֶק שְׁבִיעִי; מִישֶׁהוּ חָדָשׁ

הרגליים שלי נושאות אותי מהמקום בריצה, הלב שלי פועם בחוזקה מהמהירות שלי. הלב מנסה לספק מספיק חמצן למוח שלי ולשרירים שלי למרות התנועה המאומצת. אך כמות החמצן בדם שלי לא מספיקה כדי לגרום לי להבין את מה ששמעו אוזניי לפני דקות אחדות.

אוֹן שלי התנשק עם הארי? רק המחשבה על כך גורמים לי לחשוש לשלומי הנפשי. און לעולם לא היה עושה דבר כזה מעולם. הוא הבן אדם הכי טהור וטוב בעולם הזה. אך עדיין אני לא יכול להתעלם מהדברים ששמעתי, הכי מתחבר כמו פאזל אל מול עיניי.

שרלוט ציינה שאון שתה אתמול, דבר שלא מאופיין לו. אני מנחש שרגשות האשמה אכלו אותו מבפנים, אבל למרות כל הכאב שהוא חש איך הוא יכל לעשות לי את זה?

אני נעצר ברגע שאני רואה את המכונית שלי בשדה הראייה, אני צועד אליה באיטיות ופותח את הדלת.

הכל יהיה בסדר, אני אומר לעצמי שוב ושוב. אני מדליק את הרדיו ומגביר את הווליום שאחד השירים של אמינם מתחיל להתנגן, אני שר יחד איתו את מילות השיר ומהירות המכונית מתגברת. אני נושף נשימה רועדת ומאט את מהירות המכונית.

כשאני מגיע לדלת הבית אני מגלה שהיא נעולה, וגבותיי מתכווצות בבילבול. דלת הבית לא הייתה נעולה כבר שנים, לא מאז שפעולת פתיחת הדלת על ידי מפתח הייתה מסובכת מידי למייקל כשהוא היה שיכור.

אני מוציא את המפתח שנמצא מתחת לשטיחון השחור שמונח לפני הדלת, ופותח את הבית בזריזות. כשאני ניצב בפתח הבית עיניי מתרחבות בפליאה. הבית לא היה מצוחצח כך מאז שאמא שלי נפטרה. הכלים מונחים רטובים על מייבש הכלים, הכביסה שהייתה מונחת בסל הכביסה, הייתה עכשיו מקופלת ובבית היה ניחוח נעים של ניקיון.

מזכיר לי את השנים המוקדמות של חיי, שאימי הייתה מגרשת אותי ואת מייקל מהבית כדי שתוכל לנקות בדממה. היינו חוזרים אל הבית מלוכלכים לפעמים מגלידה שנמסה וטיפטפה על בגדינו. ובפעמים אחרות מהדשא הלח ששיחקנו יחד בכדורגל במגרש. הכעס שהיה על פניה שניכנסו מלוכלכים, נעלם במהירות כשהיא ראתה את החיוך שהיה על פנינו. אני נאנח קלות וממהר להיכנס אל תוך החדר שלי.

החיוך שהיה על פניי לפני רגעים אחדים נמחק שאני נכנס אל החדר, הזיכרונות שלי ושל און בחדר הזה מציפים אותי.

אני נזכר בנשיקה הראשונה שלנו, זה היה חצי שנה אחרי שיצאתי מהארון ואון גילה לי שיש לו ספקות שהוא לא יודע אין לפתור. בלי לחשוש לרגע התקרבתי אליו, אני זוכרת איך נשימתו הייתה מואצת ועיניו נצצו באור זוהר. באותו רגע ידעתי שהוא מרגיש בדיוק כמוני. היינו אז בני חמש עשרה, עברה שנה שלמה לפני שאון הצליח להרכיב את הביטחון העצמי שלו מחדש, את הזהות שלו. ואני נתתי לו את הזמן שלו, כדי שיגיע הרגע אנחנו נוכל להישאר לנצח. עברה יותר משנה וחצי מאז, ומעולם לא הייתי מאושר מאשר עכשיו.