FOOLS BOYxBOY

פֶּרֶק עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם; פַּעַם אַחֲרוֹנָה

"מר אוונס, אדוני, אבא שלך נמצא בניתוח כרגע, אתה מוזמן להמתין לו בחדר ההמתנה." אני לא מבין מאיפה מגיעה האחות הג'ינג'ית אבל לבסוף היא מוצאת אותי ואומרת לי את המשפט הזה. עכשיו שאני בחדר ההמתנה המשפט הזה הוא כל מה שאני יכול לחשוב עליו. כל מה שאני מסוגל לחשוב עליו הוא העובדה שגם און וגם מייקל נמצאים בחדר הניתוח כרגע, און נאבק על חייו בשארית כוחותיו רק כי היה נחוש להגיע לנחם אותי בזמן שאבי נמצא בניתוח שיכול לקחת את חייו במקרה הגרוע ביותר מבחינת הרופאים. אבל עכשיו בגלל העובדה שהוא אוהב אותי הוא נמצא בחדר ניתוח סטרילי בו מספר רב של מנתחים מנסים לחבר את הגוף שלו בחזרה לשלמותו ולהשאיר אותו בחיים. אולי אם הם היו יודעים מה מייקל עשה בחייו הם היו מותרים אותו דומם והולכים כולם לעזור לאון לחיות, אבל זה לא המצב, והם לא יודעים ולמרות שבלב שלי אני רוצה להאמין שאם הם היו יודעים משהו זה היה משנה, אבל אני יודע כבר שזה לא המצב. 

קצב הלב שלי מתגבר שאני שומע את הדלת ונפתחת ונטרקת ומרים את ראשי לראות מי נכנס, משפחתו של און ניצבת בכניסה לחדר ההמתנה הרחב וכמעט המלא לאור תאונת השרשת, משפחות רבות הגיעו לבית החולים לבדוק מה המצב של יקיריהם. עיניה של אימו של און, קרול, אדומות כדם ובידה, ממחטה לבנה שראשי התיבות פ.ט היו קרומים עליו, בה היא מנגבת את הדמעות הזולגות מעיניה. אביו של און, פול, שמר על חזות נוקשה ומגודרת, אבל אם מסתכלים מקרוב יכולים לראות את השבירות דרך העיניים שלו וכך אני יודעים שגם הוא שבור לאלפי חתיכות. כולם נראו כמו שבורים, סדוקים, כאילו לקחו להם את הלב הוציאו מהחזה חתכו חתיכה והניחו להם לחיות בעזרת מה שנשאר, אבל יותר מכולם נראה אחיו של און, שיין, כשבר כלי. הוא נכנס לחדר ההמתנה והיה נראה מלא בעצבים, פרצופו היה אדום, עיניו מלאות בדמעות, כפות ידיו היו קפוצות לאגרופים, כמו מחפש אחר קורבן תמים שיפול לבין ידיו ויתן לכעס שאגור בתוך תוכו לפרוץ.

אני קם מהכיסא השחור עליו התיישבתי לפני כחצי שעה וניגש לעברם, כשחיוך עצוב על פניי והדמעות מאיימות שוב לפרוץ מעיניי. אני מחבק את קרול בניחום, מלטף את גבה בניסיון להרגיע אותה אבל היא פורצת בבכי קצר ומתנצלת קצרות שהיא שוב מוחה את הדמעות מעיניה בעזרת הממחטה. אני לוחץ את ידו של פול, והוא מביט בי במבט רב משמעות, הוא יודע עד כמה און חשוב לי והוא לא הולך למנוע ממני להיות פה בשבילו. כששיין רואה בקצה עיניו שאני עומד לגשת אליו הוא נושף נשימה כעוסה, אני לא יודע אם הוא עומד לי ללחוץ לי את היד או להעיף את האגרוף שלו על פניי. אני נעמד מולו מוכן לכל מה שהולך להגיע, אני לא מספיק להושיט את ידי ללחיצת יד ואגרופו כבר פוגע בלסת שלי. אני שומע את רעש העצם שיצאה ממקומה, מניח את ידי עליה כדי לבדוק את רמת הכאב, מרחיק אותה במהירות ונאנק בכאב.

"דיברתי עם און, ריף, הוא סיפר לי שהוא הולך לפגוש אותך בבית החולים, כדי להשאיר לך חברה שאבא שלך נמצא בניתוח חירום." הוא מצמצם את עיניו בכעס ומביט בי, אני נאנח קלות מבין את הצורך שלו להטיל את האשמה על מצבו של און על מישהו. אני האדם הכי קרוב למקרה, וגם הכי קרוב אליו כרגע, הוא צריך מישהו לפרוק עליו את כל הכאב. בשקט, אני מתיישב בחזרה על הכיסא השחור סופג את כל המילים שהוא מטיח בפני.