אני פוקח את עיניי לעוד בוקר חורפי, אני מביט לחלון החדר הנמצא בצידו הימני של המיטה ורואה את פתיתי השלג הלבן נוחתים על חלוני. הצד השני של המיטה ריק וקר, כמעט כמו מזג האוויר, למגע ידי. אני רוצה רק להמשיך להתכרבל אל תוך עצמי והשמיכה, אבל אני יודע שלי ולאון יש עוד שיחה ארוכה לנהל. הלוואי והוא היה פה לצידי, להתכרבל איתו היה אחד הדברים שהכי אהבתי לעשות. אני מתרומם באיטיות מהמיטה, שמיכת הפוך הכבדה עדיין כרוכה סביבי. תקופת החגים התחילה, ומחר ערב חג ההודיה, אני ואון הולכים לחגוג את החג עם המשפחה המורחבת שלו. אני מקווה שברוח החגים און יצליח לסלוח לי, אני מחליק אל תוך נעלי הבית שנמצאות לצד המיטה ויוצא מהחדר ישר אל עבר חדר האמבטיה. אני מצחצח את שיניי, שוטף את פניי ומביט בעצמי במראה. מתחת לעיניי יש שקיות שחורות מהלילות חסרי השינה. אני יודע מה אני צריך לעשות היום, ואני לא מתכנן לברוח. שדים או לא שדים לאון מגיע יותר טוב מכל השקרים שלי. אני מביט שוב פעם במראה ויוצא בחזרה אל המטבח.
"בוקר טוב, בייבי." אני נכנס אל תוך המטבח עם חיוך על פניי, מנסה להתחיל את היום עם אנרגיות חיוביות ככול האפשר. און עומד ללא חולצה מול הכיריים מבשל ארוחת בוקר, חיוך רך על פניו.
"בוקר טוב, בייב, ישנת טוב?" הוא מסובב את ראשי לעברי מאחורי כתפו ומעיף לעברי מבט קצר. אני מתקרב אליו יותר ומניח נשיקה קטנה על ראשו. הלילה הזה ישנתי יותר טוב מכל השבוע האחרון שלי, בבית החולים לא הצלחתי לעצום את העיניים בלי שהשדים יתקפו בלי רחמים.
"רק בזכותך." אני לוחש באוזנו ומנשק אותה, כמה התגעגעתי לגעת בו, לתחושה המדהימה הזאת של שפתיי על עורו. עור רך וחלק, חסר צלקות.
"אני רוצה שנדבר," הוא מתחיל לומר אבל נעצר, כאילו מפחד לפתוח את הנושא. אני נושם נשימה עמוקה, מעביר את אצבעותיו בשיערי והולך הלוך חשוב במרחב המטבח הקטן בצבעי כחול פסטל ולבן. אני יודע שתכננתי לספר לאון את כל מה שקורה, אני יודע שקמתי בידיעה שהיום הזה הולך להיגמר בכך שהוא ידע על מה שקורה. אני לא ציפיתי שהוא ירצה לפתוח ככה את הבוקר שלו, את הבוקר שלנו ביחד, בדירה החדשה.
"אנחנו נדבר, אפשר לעשות את זה אחרי ארוחת הבוקר? אני מבטיח לך שאני לא מתחמק מהשיחה הזאת." אני עומד מולו ומביט בו בבקשה, רק שלא יתן לי לפתוח כך את הבוקר שלי. הוא מהנהן קצרות ומניח את החביתה שלי על צלחת לבנה פשוטה.
"בתיאבון." הוא אומר ומושיט לי את הצלחת עם חיוך קטן, אני משיב לו בחיוך ומתיישב בשולחן מלא הגבינות. אני מחכה שהוא גם מתיישב ואז מתחיל לאכול את החביתה שלי עם חתיכת לחם וגבינה שמנת.
"זה מאוד טעים." אני מחמיא לו והוא מודה לי בלחישה, למרות שהבית ריק חוץ מאיתנו. אני רוצה להגיד לו משהו, לעודד אותו, אבל אני לא יודע מה להגיד. אני ממשיך לאכול ומדי פעם שולח אליו מבט קצר.
YOU ARE READING
FOOLS BOYxBOY
Romanceהעולם שלנו מלא בדעות קדומות, באנשים עם אמונות שונות, ואהבות אחרות. אך לפעמים העולם שלנו שוכח לקבל את מי שמסביבו כמו שהוא, ובדרך זו של העולם לבבות נשברים וחיים נהרסים. ריף ואון אהבו בכל נשמתם, כשהלב שלהם פועם במהירות, ועיניהם נשאבו בקסם, הם הכירו מאז...
