ואז כשהופעת

פרק 12

שבוע עבר מאז הפעם האחרונה שליאב היה בסיס ואיתם עברו שבעת ימי האבל שבהם ישב על סבו. מאז ליאב הספיק לחזור הבוקר אל הבסיס, לשגרה הרגילה והמשעממת שלו.

"אתה עומד להיות עכשיו בשנת אבל?" אביעד שאל בהתעניינות את חברו והדליק לעצמו סיגריה, הוא העביר את מבטו הרציני אל ליאב שהניד את ראשו אנה ואנה לשלילה.

אחרי יום עמוס שבו לא היה זמן לחברים לשבת ולדבר, הגיע הערב וקצת זמן שהשלישייה תחבור יחדיו ותשלים את החסר אחרי שבוע שבו אביעד ועוז היו מנותקים מהצלע השלישית שלהם.

במהלך היום ליאב השתדל לתפקד כרגיל כמה שיכול ולא לתת לראש שלו לרחף למקומות אחרים. כעת, אחרי שבוע, הוא השתדל להתאושש והיה בטוח שהצבא יעשה לו טוב בתקופה הכואבת שלו, הצבא יחזיר אותו לעניינים, לשגרה עמוסה שתשכיח ממנו לכמה רגעים את הגעגועים לסבא.

"הוא יכעס עלי אם אני אתאבל עליו, אני יודע שאם הוא היה פה עכשיו הוא היה מעיף לי נעל לפרצוף." השיב בתגובה לשאלתו של חברו ולגם מכוס הקולה הצוננת שלו, ואז הניח אותה חזרה על שולחן הפיקניק המתנדנד.

ליאב חשב על המון דברים במהלך השבעה ובין הדברים שעברו במוחו הייתה המחשבה על שנת אבל על סבא שמואל. שנה שלמה, שניים-עשר חודשים שבהם הוא יתרחק מהמסיבות שאוהב, מהשתתפות באירועים משמחים והמנעות משמיעת מוזיקה וקניית בגדים חדשים - כנהוג.

הוא היה מודע לכך שעל פי ההלכה, בתור נכדו אין לו שום מחויבות דתית לעשות זאת, אולם הוא הרגיש מחויבות רגשית כלפי סבא שלו שהיה עבורו אב.

למרות הרצון להיות בשנת אבל בתור כבוד אחרון לסבא שמואל, בין המחשבות הנוספות של ליאב בשבוע שעבר, הוא נזכר בלא מעט רגעים מהתקופה האחרונה, שבהם סבו הכין אותו לרגע שימות, בכל פעם רמיזות קטנות, כאילו שהוא ידע שמותו קרב. כנראה שזה נכון שאדם חש לפני מותו את המוות דופק בדלת, כשהוא קרוב מתמיד.

------------------------------------

"אנחנו מנצחים היום, סבא. מאה אחוז!" ליאב אמר בביטחון מופרז והביט במסך חדור מטרה לראות ניצחון נוסף של בית"ר ירושלים - הקבוצה של כל בני משפחת אלקיים, בזמן שפיצח גרעינים שחורים במתח.

"ליאב.." סבא חייך אליו בחום והניח את ידו על כתפו החזקה של ליאב. שמואל הביט בנכד הגדול שלו, נזכר בילד הקטן שאחז בין זרועותיו - כמה שהוא גדל מאז, איך הוא הפך לגבר בוגר ואחראי.