Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 2

פרק 2-
קלרמן-
יומני היקר,
חלפו שבועיים וחצי ואני חושב ששברתי את מפרק כף היד שלי. החרמנות שלי לא ידעה גבולות ותאמין לי שעברתי כמה תקופות נוראיות של חרמנות (מישהו דיבר על משבר גיל 13 האיום?). אפילו זיונים כבר לא כל כך עוזרים (לא שאני יכול להביא בנות הביתה מאז סקנדל המחבת לראש בשלוש לפנות בוקר כשאריאל חשבה שהסטוץ שלי היא שודד מתוחכם). למה עשיתי את זה לעצמי? למה אני מזוכיסט? האם קיימת תרופה שתגרום לי לא להחליט החלטות מטופשות? ומה לעזעזאל הפתרון לחצי זקפה מתמדת?. התדרדרתי ל-לבלות בדירה של ג׳ייס ולוק רוב הזמן ולצפות בהם בזמן שהחברות שלהם (טכנית אחת מהן כבר ארוסה) הופכות אותם לשפוטי כוס. השוט הבלתי נראה באויר כל הפאקינג זמן! זה היה מעניין בהתחלה כמו לצפות בכלוב הקופים בגן חיות אבל עכשיו זה רק מטריף אותי!. הרווק היחיד בחבורה שלנו עכשיו הוא איילי... כן, פאקינג איילי! הוא לא התחיל עם בחורה עדינים ולא רצה לצאת לשום מקום מלבד לקפה פנוויל ושם האופציות שלי היו מוגבלות עד לא קיימות. אני פאקינג גמור.
מצטער על המרמור. הלכתי לשתות בירה, למרוח מסכת אבוקדו ולראות קצת האבקות נשים בבוץ (אל תשפוט את תכני הציפייה שלי אני נשבע שנסיתי לראות משחקי הכס אבל פשוט קשה לי לעקוב אחרי השיט הזה וגילוי עריות הוא הקו האדום שלי!) אז ביי.
אני שומר את קובץ הוורד של היומן השנתי שלי. כמובן שהוא מוסתר בתוך תיקיה שנקראת ה׳פורנו שלי וקבצי אבוקדו׳ מה שמבטיח שאף אחד לא יתקרב לתיקייה וגם אם כן הקובץ נקרא- ׳קילוף אבוקדו- חלק רביעי׳ ומוגן בסיסמא- ׳אבוקדו123׳. מי שעדיין לא הכיר בגאונות שלי היה אידיוט. וזה הכניס לקטגוריה כמעט את כל מי שהכרתי. סגרתי את המחשב שלי וניגשתי למטבח להביא לי בירה. בדרך לשם חלפתי על פני הסלון. על כורסאת הגברים שלי הייתה סלסלת כביסה והדבר הראשון שבלט מעל הר הכביסה הייתה חזיית תחרה אדומה. הרגליים שלי שהיו אמורות לקחת אותי למטבח סירבו לזוז. טוב לפחות סירבו לזוז למטבח. לכיוון החזיה הם הלכו כאילו אני זומבי שמישהו אכל לו את המוח. כמה שניות אחרי החזיה כבר ביד שלי. פאק. למה היא חייבות ללבוש חזיות כל כך יפות? זה לא מספיק שהיא מענה אותי בגוף המושלם שלה אני גם צריך לקבל תזכורת למה היא לובשת מתחת לבגדים שלה... אני מרגיש כמו קריפ מוחלט אבל אני לא יכול להמנע מלהצמיד את החזיה לאפי ו...
״מה אתה עושה?״ הקול הנשי מקפיץ אותי במקום ואני זורק את החזיה כאילו הייתה רימון שעומד להתפוצץ.
אריאל מיד ניגשת לחזיה המוטלת על הרצפה ומרימה אותה. עיניה הכהות מביטות בי בשאלה אחת גדולה ואני מתחיל להזיע. צא מזה, צא מזה עכשיו!.
״קיפלתי כביסה״ אני משקר במצח נחושה.
״באמת?״ היא מרימה גבה סקפטית.
״כן. רציתי לעשות לך הפתעה.״ אני ממשיך לשקר.
עכשיו אין כבר ספק שספנסר קלרמן הולך לגיהנום.
״אתה בסדר?״ היא נעמדת על קצות אצבעותיה ומניחה את כף ידה על מצחי כדי לבדוק שאין לי חום או משהו.
״לגמריי״ אני מנסה לחייך.
״וואו״ היא נראית מופתעת לטובה והלב המטופש שלי מתרחב.
״אני אביא לנו בירה ונקפל ביחד את כל הכביסה, איך זה נשמע?״ אני מכריח את עצמי לומר למרות שבא לי לברוח הרחק ככל שניתן מסל הכביסה המאיים הזה.
״ברור״ פניה של אריאל מיד מוארות.
אני ממהר לקחת שתי בירות קרות מהמקרר ואז חוזר לסלון. אנחנו מקפלים את הכביסה או יותר נכון אריאל מקפלת את הכביסה כי היא מקפלת שוב כמו שצריך את מה שאני מקפל ברשלנות. ברקע מתנגן הפלייליסט של אריאל. תנו לומר לכן שטיילור סוויפט יצאה לי כבר מכל חור אפשרי. אמרתי את זה כבר כמה פעמים אבל אריאל רק הוציאה לי לשון ושרה בקולי קולות את I know you were trouble בתגובה. לאט לאט זה מתחיל להתחוור לי שהפכתי לשפוט כוס. הו פאקינג לא.
״אני לא שפוט כוס!״ הפה הגדול שלי שהמוח שלי אף פעם לא עוצר בזמן פולט.
״מה?״ אריאל ציחקקה.
״שמעת אותי״ אני כבר לא יכול לסגת אז שיהיה.
״אתה חושב שאני הופכת אותך לשפוט כוס?״
״אולי״ אני מושך בכתפיי.
״בלתי אפשרי״ היא מחייכת.
״למה לא?״
״כי אנחנו לא שוכבים ספנס ואני חושבת שכבר הפנמת שזה לא הולך לקרות״ היא זורקת עליי חולצה מכופתרת ישר לפרצוף.
וזה כואב. לא החולצה שנזרקת על הפנים שלי אלא המילים שלה. בפעם הראשונה שפגשתי את אריאל הזין שלי רצה אותה ללא שמץ של ספק. זה היה מספיק נוראי שהפסדתי לה באותו ערב בבר ולא זכיתי לזיין אותה אז התחלנו לבלות יחד. והזין שלי רצה אותה אפילו יותר. אבל היא לא התכוונה ללכת לשם. לא איתי. אריאל לא הייתה בחורה של סטוצים או של קשר מיני בלתי מחייב ואני למעשה הייתי ילד הפוסטר לשיט הזה. הבחורה הראשונה שהכניסה אותי לפרינד זון ובדרך כלל כמו שאני מכיר את עצמי לא הייתי טורח לבזבז עוד שניה מיותרת על הסיטואציה הזו אבל אריאל נשארה בסביבה. והיא הפכה להיות אחת החברות הכי טובות שלי. אבל השבועיים וחצי האחרונים שבהם היא גרה איתי שינו את כל הדינמיקה שלנו. ואני לא נהנית מזה בלשון המעטה.
״אאוץ׳, כואב״ אני מיילל.
״תפסיק. אתה יכול להשיג כל אחת, אתה לא צריך את אריאל הקטנה והפשוטה״ היא מושכת בכתפיה.
הלוואי שהיא ידעה מה אני באמת פאקינג צריך. מה הייתי צריך בכל הזמן הזה מאז שהכרנו. אם היא הייתה יכולה להכנס למוח שלי היא הייתה בורחת מכאן בצרחות. או שאולי בורחת לחדר השינה ולוקחת אותי איתה כדי שאני אעשה לה פאקינג טוב כמו שאני יודע.
״צודקת. את פשוטה מידי בשבילי״ אני נוחר בבוז.
״לך להזדיין!״ היא מוציאה לי לשון.
״הייתי אבל אני לא רוצה שהמסכנה תקבל ממך שוב מחבת לראש״ אני מגחך.
״זה היה בטעות!״ הפעם היא מייללת.
״ברור... זה היה בטעות״ אני דואג לסמן מרכאות באויר על המילה ׳בטעות׳.
״אתה בלתי נסבל!״ היא נוחרת בבוז.
״שטויות, את מתה עליי״ אני מחייך חיוך ממזרי.
״מתה ממך בעיקר״ היא מנידה בראשה.
בלי לחשוב הרבה אני מושך אותה אליי לחיבוק דוב ומפיל בדרך את כל הכביסה שנחה בנינו. היא מחזירה לי חיבוק וחיוך מטופש עולה על שפתיי.
״את אוהבת אותי, תודי בזה״ אני מחייך לעברה.
״קצת״ היא מחייכת חזרה.
״ידעתי״ הניצחון שבטון שלי שקוף לחלוטין.
היא רק ממשיכה לחבק אותי ומנידה בראשה כאילו אני ילד קטן ומטופש. אבל אני פאקינג אוהב את זה.