Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 26

פרק 26-
קלרמן-
בנייני סילבר סוואן היו ממקומים בלב בוסטון ונראו כמו קרחון עשוי זכוכית בתוך הנוף העירוני. ולרגע הרגשתי כמו הטיטאניק המזוינת כשהמעלית השקופה טיפסה לקומה האחרונה, אל המשרד של אבא שלי. שלידו יש משרד ריק שמחכה רק לי. אבא חפר לי כל הזמן שבקיץ הקרוב אני אעצב את המשרד שלי וסביבת העבודה תקבע את הסטייל הניהולי שלי. הבעיה הייתה שלא רציתי לנהל שום עסק ובטח שלא את העסק הזה. זה שיעמם אותי ולא נגע בי כלל וכלל. וכשהייתי פה זה הפך לאמיתי. לא משהו שיקרה עוד כמה חודשים, גזרה רחוקה אלא ממש משהו אמיתי שחי וקיים.
אצבעותיה של אריאל התהדקו סביב אצבעותיי כשיצאנו יחד מהמעלית. הכל במקום הזה היה גדול, קליני ומכאיב לעיניים. גווני שחור, לבן וכסף שלטו בחלל ומוביל הזכוכית השקופה שהזכירה לי קרחון המשיך גם כאן. המזכירה של אבא שלי קמה ממקומה ועיניה התמקדו בי. היה לה שיער שחור ארוך ארוך והיא לבשה שמלה צמודה צמודה בצבע סגול לילך ועקבים קטלניות כאילו היא עומדת לצאת למועדון לילה ולא ליום במשרד.
״מר קלרמן הצעיר״ היא לבשה חיוך עם שייני פנינה מולבנות וזורחות.
פעם הייתי מנסה להתחיל איתה, אפילו מתקרב לשולחן ורוכן אליה, זורק חיוך אבל עכשיו המזכירה המצועצעת של אבי הייתה הדבר האחרון שעניין אותי.
״הוא מוכן לקראתנו?״ ניגשתי ישר לעניין.
כשהתקשרתי לאבא שלי הייתי כמעט בטוח שהוא לא יענה אבל הוא ענה. ביקשתי ממנו להיפגש והוא התבדח ש-שיניתי את דעתי במהירות כמו שאמא מחליפה נעלי עקב. לא צחקתי. הסברתי בקצרה שזה קשור לאריאל ואנחנו זקוקים לעזרתו. הוא הרצין וביקש שנגיע שנינו. אין לי מושג למה הסכמתי. אולי כי בשלב הזה אסכים לכל דבר כדי שהאבא האידיוט של אריאל יסתלק מחייה אחד ולתמיד והאדם היחיד שיש לו את הכוח הזה היה אבא שלי.
הלוואי שלא הייתי זקוק לו אבל במצב הנוכחי הייתי מוכרח להודות שאני זקוק לאבא שיפתור את הבעיות שהכנסתי את עצמי לתוכן. זה היה מטופש כי זה לא היה משהו מכוון ועדיין הרגשתי כמו ילד קטן ומפונק שמבקש מאבא שלו להתערב לו בעניינים כדי שהוא לא יצטרך להתמודד. אבל הורדתי את האגו מהשולחן. זה היה למען אריאל.
״אתה נכנס ראשון, בלי העלמה הצעירה״ המזכירה חייכה חיוך דקיק כאילו היא שמחה שאריאל נשארת בחוץ.
״אני נכנס. חכי לי, טוב?״ לחשתי ואחזתי בפניה בידיי בעדינות.
״טוב״ היא הנהנה.
נישקתי את אפה בעדינות. היא שלחה אליי חיוך בוטח ועדין והלכה לאיזור ההמתנה בזמן שאני צעדתי למשרד של אבי. נקשתי על דלת הזכוכית האטומה פעם אחת ונכנסתי פנימה. המשרד של אבא היה כמו מאורת גברים משנות החמישים. עץ, עור, אומנות שאף אחד לא מבין וריח של ויסקי וסיגרים קובניים. החלון הענקי השקיף על העיר ואבא שלי ישב מאחורי השולחן שלו מחייך כאילו הוא החתול שאכל את השמנת. פאק.
״אני שמח לראות ששיפרת את הדייקנות שלך, בן״ הוא חייך והחווה לעבר כיסא העור שנח בצד השני של השולחן שלו.
התיישבתי ולא האמנתי כמה רך העור המזוין וכמה בא לי לברוח מכאן כאילו מישהו שם לי טיל בתחת. אבל נשארתי לשבת. אבא יישר את העניבה הכחולה שלו ועיניו ננעצו בי כמו שני חיצי רעל.
״רציתי שנתחיל ברגל ימין״ משכתי בכתפיי.
״בעיקר אחרי שסיימנו בשמאל פעם שעברה... הייתי צריך לדעת שאתה אוהב לקשקש, ספנסר. אין לקחת אותך ברצינות״ אבי הניד בראשו וכמעט צחק כאילו הייתי רק ילד קטן ומטופש שעבר התקף זעם.
כל כך רציתי לזרוק עליו את אחד מחפצי האומנות המטופשים ששרצו במשרד הזה ופשוט ללכת ולא לחזור. אבל לא יכלתי.
״לא משנה. אני פשוט... קרה משהו לא טוב, אבא״ העברתי את אצבעותיי בשערי בעצבנות קלה.
״משהו כמו?״ הוא הרים גבה ונשען לאחור בכיסאו.
״בסוף השבוע של הפתיחה המחודשת אבא של אריאל התקשר אליה וביקש ממנה עזרה ואנחנו הלכנו לעזור לו. הוא... המממ... מכור לסמים. הלכנו למקום שבו הוא חי ועזרנו לו. לקחנו אותו לבית החולים והכל...״ וזה היה החלק הפאקינג קל.
״למה זה לא מפתיע אותי? חוסר נימוס תמיד מגיע מהבית״ אבא נחר בבוז.
רציתי להעיר שחוסר הנימוס היה שלו ואולי סבא היה צריך לתת לו איזה נעל לראש כדי לחנך אותו טוב יותר אבל שמרתי על הפה שלי סגור. הזכרתי לעצמי את מטרת העל.
״הוא וחבר שלו צילמו אותי בכמה תמונות לא מחמיאות במיוחד כשאני משלם למישהו את החוב של אבא שלה ואחרי שהוצאתי לו מחט מהזרוע... זה נראה רע״ כן, זה נראה מאוד רע.
״אלוהים אדירים״ אבא הניד בראשו.
״הוא סוחט אותנו... את אריאל. הוא ראה תמונה שלנו בעיתון מהאירוע ו... וגילה שהמשפחה שלי מסודרת. הוא דורש רבע מיליון ומכונית יקרה עד מחר בבוקר״ אחרי שסיימתי נשכתי בחוזקה את שפתי התחתונה.
זה היה גרוע. מאוד.
״אתה מתעקש להיות אידיוט או שנולדת כזה, ספנסר קארל קלרמן?״ הוא סינן דרך שיינים חורקות.
״אני מצטער״ מלמלתי.
״גם אני! שנולד לי בן כזה מטומטם!!״ הוא דפק על השולחן.
זה היה כואב אבל לא משהו שלא ידעתי שהוא חושב עליי גם ככה.
״הוא נמצא באכסניה פה בעיר, יש לי את הכתובת״ התעלמתי מההתפרצות שלו.
״אכסניה שאתה שילמת עליה״ הוא גיחך.
״כן״ הודיתי.
״לעזעזאל! תן לי להגיד לך שעשית הרבה דברים שעלו לי על העצבים וזה לוקח את המקום הראשון!. תכתוב כאן את כל הפרטים של הליצן הזה שידועים לך, עכשיו!״ הוא דחף לעברי עט ודף ואני כתבתי עליו במהירות את שמו ואת הכתובת של האכסניה ואת הכתובת של המזבלה וגם את שמו של מרטי בתור משתף הפעולה. אבא תקתק משהו במחשב שלו ובמקביל העלה לקו את עורך הדין של המשפחה שפגשתי בעיקר באירועים חברתיים.
השיחה הייתה קצרה והוא הזמין אותו למשרד בדחיפות. דחפתי לעבר אבא את הדף עם הפרטים והוא צילם אותו ושלח אותו כנראה לעורך הדין או למישהו אחר שמטפל בחרא מהסוג הזה.
״אני צריך שתפתח עכשיו טוב טוב את האוזניים שלך, ספנסר. בסדר?״ הוא לקח נשימה עמוקה ומיקד בי את עיניו הכועסות.
״בסדר״ הנהנתי כמו ילד נזוף.
״אני הולך להעלים את הבעיה שיצרת אבל שום דבר לא מגיע בחינם ואתה יודע את זה. על כל דבר יש תשלום ואם אתה לא רוצה שהתמונות המחורבנות האלו יגיעו למדורי הרכילות אני צריך שתפסיק עם השטויות שלך ותחתום על חוזה ההעסקה ששלחתי לך במייל לפני שבועות. אני רוצה את המחויבות הבלתי מעורערת שלך ללמוד את העסק הזה, ספנסר. אני רוצה שתיקח ברצינות את התפקיד המיועד שלך, אני רוצה שתתחייב למה שהמשפחה שלנו בנתה. אני מובן?״ הוא שילב את זרועותיו על חזהו הרחב ואני הפסקתי לנשום לרגע.
ריח הויסקי והסיגרים הקובנים סיחרר את ראשי. לא רציתי דבר מזה. רציתי להיות אדון לעצמי ויכלתי להיות אדון לעצמי אלמלא כדור השלג המזוין הזה שדייב גלגל לעברי. עכשיו ידעתי שאין לי ברירה. אולי מעולם לא הייתה לי באמת ברירה. אולי זה היה בלתי נמנע והצל של אבא שלי, של מורשת קלרמן היה פשוט גדול מידי. בשלב מוקדם או מאוחר הייתי צריך את אבא שלי וזוחל אליו כמו גור קטן ועלוב אז עדיף מוקדם מאשר מאוחר לא?.
״כן״ הנהנתי.
״מצוין. עכשיו אני רוצה לדבר עם החברה הקטנה שלך״ הוא אמר בטון מבשר רעות ושטוח.
״בשביל?״
״לא עניינך. עכשיו תצא ותקרא לה, אנחנו נצטרך פרטיות״ הוא קם ממקומו וניגש למדף המשקאות.
״אם תעז לפגוע בה אני...״ התחלתי לומר אבל הוא קטע אותי בגיחוך ובהינף יד מבטל.
״תעשה מה? פשוט לך לקרוא לה כבר״ הוא מזג לעצמו ויסקי ואני קמתי בזעם מבוקר וביציאה טרקתי את הדלת.
הייתי מודאג בלשון המעטה אבל רציתי לסיים את זה כבר. רציתי לחזור הביתה ולחבק את אריאל ואת בלה ולדעת שכולנו בטוחים.

אריאל-
נכנסתי בצד מהוסס למשרדו של ריצ'רד קלרמן. כש ספנסר אמר לי שאבא שלו רוצה לדבר איתי ביחידות ליבי צלל לתחתית בטני. פחד חלחל לורידים שלי ובושה הציפה אותי. הכל קרה באשמתי ועכשיו אני צריכה לעמוד מולו אחרי שהכנסתי את הבן שלו לצרות צרורות. שיט אחד ענק.
כשנכנסתי מר קלרמן עמד ליד החלון הענק שהשקיף על העיר ובידו הייתה כוס ויסקי. לדעתי היה מוקדם מידי בשביל לשתות אבל לא התכוונתי לשפוט אף אחד.
״אה, החברה הקטנה של ספנסר״ הוא חייך חיוך לא נעים לעברי.
״מר קלרמן״ הנהנתי.
״את יודעת שברגע שראיתי אותך קלטתי שאת זבל לבן, ילדת שיכונים, חתולת רחוב. יש דברים שאדם לא יכול למחוק אפילו אם הוא ממש רוצה״ חיוך הניצחון על שפתיו כאילו אנחנו משחקים משחק שאני אפילו לא מודעת אליו הרגיז אותי.
״מי אמר שאני רוצה למחוק את זה? אני מי שאני ואני גאה בזה שאני הראשונה מהמשפחה שסיימה תיכון ועומדת לסיים קולג׳ בקרוב״ עמדתי זקוף אל מולו.
״תראי, ילדונת... את לא מעניינת אותי. לא אכפת לי מהאבא הנרקומן שלך או מהילדות הקשה שלך או מהמאבק סוחט הדמעות. כל מה שאכפת לי ממנו זה הבן שלי, ספנסר הוא העניין כאן״ הוא הבהיר בחדות שחתכה בי כמו סכין.
״גם לי אכפת ממנו״ הנהנתי.
״אם היה לך אכפת ממנו לא היית לוקחת אותו למאורת סמים מפוקפקת ונותנת לו לבזבז כספים על האבא הלא יוצלח שלך אבל הספינה הזו כבר הפליגה ועכשיו את צריכה לחשוב מה את עושה לטובתו״ מר קלרמן צעד לעברי ונעמד חצי מטר ממני, גבוה ומאיים.
״מה זאת אומרת?״
״אני רוצה שאת תזרקי אותו. לבן שלי מגיע משהו טוב יותר מזבל לבן ואת משפיעה עליו לרעה וגורמת לו לעשות מעשים מטופשים שהוא יכול לשלם עליהם ביוקר״ הדרישה המגוחכת שלו הרתיחה לי את הדם.
״אני לא הכרחתי אותו לבוא איתי! ומה שיש לבן שלך זה לב ענק ובגלל זה הוא ניסה לעזור לאבא שלי!״ הטחתי בו.
״מה שיש לבן שלי זו חרמנות מטופשת על התחת שלך, ילדה. הוא אוהב לעשות שטויות ולהרגיז אותי ואת עוד חלק מזה, האמיני לי״ הוא לגם מהויסקי שלו וסנטרו נשלח קדימה בהתרסה.
״אתה לא מכיר את הבן שלך כל כך טוב אם אתה חושב ככה, מר קלרמן״ שילבתי את זרועותיי על חזי בנחישות.
״אני מכיר אותו מצויין, אריאל. ואת תניחי לו אם את לא רוצה שהתמונות האלה יהרסו את העתיד והחיים שלו״ הוא הפתיע אותי עם המילים שלו כמו אגרוף ישר בפרצוף.
״מ... מה?״
״שמעת אותי. אני אפרסם אותם בכל מקום אם לא תניחי לבן שלי״ הוא חזר על הדרישה שלו.
״אתה לא תעשה לו את זה! הוא הבן שלך!!״ זעקתי.
״תנסי אותי, ילדה. יש לי מחליפים בסטנד ביי לתפקיד שלו ואני לא אהסס לעשות את מה שאני צריך לעשות״ הרצינות בקולו והאטימות המוחלטת בעיניו הרגישו כמו גזר דין חתום וסגור.
״אתה אדם רע וחסר לב, אתה פשוט... אני שונאת אותך!״ הדמעות המטופשות זלגו על לחיי ללא שליטה.
״טוב שזה לא מעניין לי את קצה הזרת. אני רוצה לשמוע על הפרידה עד סוף השבוע. את יכולה לצאת עכשיו.״ הוא נשאר כמו קרחון ואפילו לא הראה סימן אחד של אנושיות כשצעד לכיסא שלו והתיישב בו בנוחות.
״אבא שלי אולי זבל לבן חסר השכלה שמכור לסמים אבל אתה לא יותר טוב ממנו. שניכם אבות מזניחים, שניכם גורמים לילדים שלכם סבל ושניכם חסרי לב מניאקים שמשתמשים באמצעים לא כשרים כדי להשיג את המטרה שלכם. אתה פשוט חתיכת חרא עלוב, ריצ׳רד!״ נהמתי לעברו את כל הכאב והתסכול שהרגשתי ולא חיכתי לתגובה שלו.
יצאתי מהמשרד שלו בטריקת דלת ובלב שבור. שנאתי אותו ואת אבא שלי ואת עצמי על מה שעמדתי לעשות לאדם שהכי אהבתי על פני הפלנטה הזו.