Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 8

פרק 8-
קלרמן-
״שמפניה?״ מלצר מעונב שמאזן על יד אחת מגש כסוף עמוס כוסות פונה אלינו.
אני ואיילי קוטפים מהמגש שלו גביעי קריסטל ממורקים מלאים בשמפניה מבעבעת.
״אז זה מה ששותים העשירים והמפורסמים?״ איילי הרים גבה לפני שלגם מהשמפניה שלו.
״פחות או יותר״ גיחכתי.
״מוזר״ הוא מעקם את אפו.
״טוב זו לא בירה מהולה במים שזה מה שבעיקרון שתינו בכל מסיבה בשנים האחרונות״ אני שותה את הנוזל התוסס שבכוס שלי בשתי לגימות גדולות.
״גם נכון״ איילי מהנהן ועושה כמוני.
איילי אף פעם לא היה דברן אבל אחרי הארוחה עם ההורים שלי הוא ממש השתדל לפתח שיחה ולהסיח את דעתי מכל החרא הזה. הערכתי אותו על זה כי ידעתי שהוא דג מחוץ למים כאן... מסיבות קוקטייל לא ממש היו הסצנה שלו בלשון המעטה. אבל בכל זאת הוא לבש את החליפה שאמא שלי שלחה לו לסוויטה לפני כמה שעות בגאון וניסה להסתיר את הפאניקה הקיומית שלו כשנכנסו לחדר הנשפים המפוצץ באנשים. הוא היה נראה מוזר לבוש בחליפה שבטח עלתה עשרות אלפי דולרים. בחיים לא ראיתי אותו במשהו כזה אלא רק בחליפות הזולות שלפעמים הכריחו אותנו ללבוש בראיונות אחרי משחקי מפתח שהתקיימו פעמים בודדות בשנה. החליפות שלנו היו מתאומות באופן דיי מוזר והבנתי שאמא חשבה על כל הפרטים כמו תמיד- אני לבשתי חליפה שחורה עם עניבה דקה בצבע אפור ואילו איילי לבש חליפה אפורה עם עניבה דקיקה בצבע שחור. לשנינו הייתה ממחטת כיס מפוספסת באפור, שחור, כסוף ועל דש הג׳קט לשנינו הייתה מוצמדת סיכת ברבור כסופה. הייתי בטוח שהיא עשויה מכסף אמיתי והעין בהחלט הייתה יהלום צהוב.
״טוסטון עם פטה כבד וממרח חרובים?״ מלצרית מעונבת אחרת הציעה לנו.
הפעם שנינו סרבנו. אני אחכה למשה בתיבה או משהו עם אבוקדו תודה רבה.
״בוא נלך לבר״ אני מחווה לעבר בר העץ המאורך והממורק שבו מגישים משקאות בקצב נמרץ.
אנחנו נעמדים אחרי שתי נשים מנותחות למוות של בושות בשמלות נוצצות שמרכלות ללא הרף על כלבת הפורמניאן של מישהי בשם פני וקסלרוויז. פאק.
״רכילות של עשירים, אה?״ איילי לחש באוזני ושלח אליי חיוך עגום.
״בא לי כל כך לדפוק את הראש כבר״ אני לוחש חזרה.
אחרי משהו שנדמה כמו נצח הזקנות מפנות לנו את התור. תודה לכל אלי האבוקדו.
״מה אני יכולה להציע לכם, חתיכים?״ הבלונדינית השווה שמאחורי הבר מיד שואלת בחיוך.
גם היא בטח התייאשה מהזקנות הנרגנות שעמדו כאן לפנינו.
״בואי נתחיל עם שוטים. וודקה.״
הברמנית מהנהנת ומניחה על הבר הבוהק והחדש שלושה כוסיות קטנות ומזגה לתוכן את הנוזל השקוף מתוך בקבוק מכוסה קריסטלים.
״את בטוחה שזו וודקה?״ איילי מרים גבה.
״אובל סוורבסקי קריסטל. בקבוק עולה בסביבות ה-6,000 דולר, מותק״ הברמנית מצחקקת בחדווה.
הפה של איילי קצת נשמט ולפני שהוא יעיר שוב על כמה אני חתיכת אידיוט מפונק שאפילו הוודקה שלי מגיעה ב-בקבוק מצופה קריסטלים אני מרים את הכוסית שלי.
״לחיי כל הברבורים היוקרתיים״ אני מרים את הכוסית שלי.
״לחיים״ איילי והברמנית מהדהדים אחרים.
אנחנו משיקים כוסיות ואני נותן לוודקה לצרוב את גרוני. אחר כך הברמנית מוזגת לנו עוד סיבוב של שוטים לפני שהיא מגישה לאיילי כוס של ברנדי ולי משקה של ג׳ין וטוניק.
״היה לי כיף בנים אבל יש לי עוד לקוחות, תהנו״ הבלונדינית קורצת לנו ומנענעת את הישבן שלה אל חבורת זקנים שמחכה לה כבר דקות ארוכות בקצה השני של הבר.
״הייתי כל כך דופק את התחת הזה״ מלמלתי מספיק חזק כדי שאיילי ישמע.
״היית דופק כל דבר עם כוס ודופק סדיר״ איילי מגחך.
״זה לא נכון!״ אני מוחה.
״ברור״ הוא מגלגל עיינים.
״הו, הנה אתה ספנסר!״ הקול העבה של אבי מצליח לשלוף אותי מהשיחה הקלילה עם איילי.
אני לוקח נשימה עמוקה ומסתובב לעבר הקול שלו. הוא צועד לעברנו כשאחריו שני גברים מבוגרים שאני מזהה במעורפל וגבר אחד שאני מזהה בוודאות- ג׳ורג׳ פירסון, אהוב נפשו.
המסכן איבד תשעים אחוז מהשיער והקמטים האלה לא עשו לי חסד יחד עם חליפת הקרם המוזרה שנראתה כאילו יצאה ממגזין שנות ה-80 או וואטאבר.
״היי אבא״ אני מחייך את החיוך הכי מקסים שיש לי באוסף.
״אתה נהנה?״ החיוך המתוח והמבט העקום שהוא שלח לכוס שלי היו יותר אזהרה משאלה.
״כמובן. בשביל זה עושים מסיבה בדרך כלל לא?״ אני פונה לעבר השותפים של אבי.
״כמובן״ אבא מהנהן.
אנחנו משיקים כוסות ואבא מציג בפניי את עמיתיו- ג׳וליאן ופפר שהם יזמי נדלן אירופאים. אנחנו שומרים על השיחה קלילה וכייפית אבל אני משתעמם מהר ומעמיד פנים שאיכשהו אכפת לי. שנאתי לדבר על עסקים וכסף והכשרת נדלן. אבא אמר לי שפיתוח נדלן ומלונאות זה מה שזורם לגברי משפחת קלרמן בדם אבל אני דיי בטוח שהדם שלי בנוי מאבוקדו, מים, הוקי ואהבה. לפעמים ממש בא לי אח או אחות כדי שישאו איתי בנטל. כלומר זה ידוע שהפנקייק הראשון תמיד יוצא על הפנים ובגלל זה צריך לעשות עוד כמה וכמה נסיונות עד שמגיעים לפנקייק מושלם. אם היו לי עוד אחים ההורים שלי היו מניחים לילד הפנקייק שהיה ניסוי לא מוצלח (אני) ומתרכזים הפנקייקים המוצלחים יותר.
״אתה מסיים השנה בפנוויל, לא?״ ג׳ורג׳ לצערי הרב פונה אליי.
״כן״ אני מאשר.
״ושנה הבאה תצטרף לחברה, אה??״ הוא טופח על כתפי.
״כן״ הפעם האישור שלי יוצא חצי חנוק.
המחשבה להיות חנוט כל היום בחליפה במשרדי סילבר סוואן בלב בוסטון גורם לי לקלסטורופביה קיצונית. המחשבה שתכף החופש של הקולג׳ ישלל ממני ואני אצטרך לשחק אותה מבוגר ולעסוק במשהו שלא הייתה לי שום זיקה אליו מצליחה להחריד אותי.
״יש לך כל כך הרבה מזל שנולדת למשפחה הזו... העבודה שלך בתחום המדהים הזה פחות או יותר מובטחת״ ג׳ורג׳ שולח לעברי חיוך מלא שיינים מולבנות והעקיצה שלו מכוונת ועדינה.
״טוב זה ברור שספנסר לא סומך על הציונים שלו״ אבא מתבדח. על חשבוני.
״ציונים זה לא הכל בחיים״ ג׳וליאן טופח על גבי בחביבות.
״ברור שלא... במיוחד כשאתה בן של מישהו מוכשר כמו ריצ׳רד... יכול לצאת ממנו רק זהב״ הפעם ג׳ורג׳ לא רק יורד עליי אלא גם מלקק באותה נשימה לאבא שלי. פנטסטי.
״ספנסר שלי הוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר, זה נכון אבל הוא בהחלט יכול להקסים אנשים בשניות, הוא חיה חברתית״ וואו. חיה חברתית... זה משהו שעוד לא שמעתי.
״זה כישרון מאוד חשוב לחיים״ פפר מהנהן.
וזהו. אני סיימתי עם השיחה הזו. כן אני יודע מה אנשים חושבים עליי ואני יודע שאולי אני אחראי לחלק מזה עם הוייב השטותי והילדותי שלי אבל אני לא פאקינג טיפש. אף פעם לא הייתי ואף פעם לא אהיה. ולשמוע אותו אומר עליי את זה... פאק למרות שאני מנסה שזה לא יכאב זה שורף לי את הלב.
״הו הנה גלוריה. היא בטח מתה לחטוף אותי לריקוד. איילי, תחזיק לי את השתייה״ אני צד בזווית עייני את אחת החברות הכי טובות של אימי שתמיד ניסתה להתחיל איתי בצורה דיי דוחה אבל כרגע היא אופציה טובה יותר מהשיחה הזו.
כצפוי היא מקבלת אותי לזרעותיה בהתלהבות, צובטת את ישבני ומציעה לי כמה וכמה הצעות מגונות שאני מסרב להן בתוקף אך בנימוס. את שאר הערב אני מבלה בריקוד עם החברות הבלות של אימי, סמול טוק עם אנשים שאין לי מושג מי הם וגיחות ארוכות לשירותים המפוארים כדי להתעדכן באינסטגרם וטוויטר. כי כשאתה במצב רוח חרא אין יותר טוב מלהציץ לחיים של אנשים אחרים שהם סיננו דרך פילטר.
בערך ברבע לאחת אני ואיילי חוזרים לסוויטה ואני נפטר מהעניבה שלי וישר שולף מהמיני מקרר בקבוק בירה. איילי נוחת ברעש קל על הספה ומדליק את הטלוויזיה עם המסך השטוח. יש שידור חוזר של חדשות הספורט ואנחנו צופים בו בשקט בזמן שאנחנו יורדים על שקיות של צ׳יפס ומטבל סלסה חריף.
״זה היה דיי כיף״ איילי ממלמל אחרי שהוא מכבה את הטלויזיה.
״יאפ״ אני יכול לחלוק עליו אבל אין לי שום זכות להתלונן.
החיים שלי היו טובים. מעולים אפילו. אז ההורים שלי חשבו בעיקרון שאני מטומטם ושאני ׳חיה חברתית׳ לפחות היו לי הורים בניגוד לאיילי. וההורים שלי נתנו לי פחות או יותר כל מה שפאקינג רציתי. זה כל כך פאקינג קלישאתי... הילד העשיר שמתלונן על ההורים הקרים שלו ומתבכיין כשבחוץ יש לאנשים בעיות אמיתיות.
״לרקורד אני חושב שזה שיצאת מהסיטואציה לפני שהתפוצצת היה חכם. גאוני אפילו.״ איילי שלח אליי חיוך זהיר וטפח על כתפי לפני שפרש לחדר השינה שלו.
אני סיימתי את בקבוק הבירה השלישי שלי וגם פרשתי לחדר. הורדתי את החליפה וזרקתי אותה בחוסר זהירות על הרצפה. אחר כך נכנסתי למקלחת ואז עטפתי את עצמי בחלוק איכותי ורך מאוד ונכנסתי למיטה. הטלפון שלי צפצף ואני הושטתי יד אליו והצצה קטנה למסך שגילתה לי שקיבלתי הודעה מאריאל העלתה חיוך בלתי נשלט על שפתיי.

אריאל:*הודעת תמונה*
אני:׳wtf?'
אריאל:׳לא הצלחתי להרדם אז עשיתי לעצמי שמלת פוטושופ והעמדתי פנים שהלכתי איתך לנשף המפואר 😜׳
אני:׳הדבקת את הראש שלך על גוף של דראג קווין?׳
אריאל:׳אתה טוב! פשוט אהבתי את השמלה 😂😂😂׳
אני:׳אני צריך לדאוג?׳
אריאל:׳לא. פשוט התגעגעתי אלייך וחשבתי שאתה זקוק לקצת צחוק׳
אריאל:׳לא פשוט לחיות בין פלצני העשירון העליון׳
אני:׳ספרי לי על זה מותק׳
אריאל:׳קניתי לנו מסכות אבוקדו 🥑׳
אני:׳🤩🤩🤩׳
אריאל:׳לא יכולה לחכות לך שתחזור כבר׳
אני:׳באמת?׳
אריאל:׳כן׳
אני:׳זה אומר שתפסיק אותי בסקס ברוך השב?׳
הלוואי. הלוואי. הלוואי.
אריאל:׳נופ׳
אני:׳נשיקת ברוך השב? לזין שלי?׳
אריאל:׳נופ׳
אני:׳שפשוף ברוך הבא מעל הבגדים?׳
אריאל:׳נופ ונום לכל שאר הדברים שאתה הולך להציע׳
אני:׳מה עם חיבוק?׳
אריאל:׳אנחנו נראה 😉׳
אני:׳את רעה׳
אריאל:׳לא אני לא׳
אני:׳כן את כן׳
אריאל:׳לילה טוב, ספנס׳
אני:׳את כל כך רעה אליי׳
אריאל:׳❤️❤️׳

זרקתי את הטלפון לשטיח לצד החליפה המטופשת וכיסתי את עצמי בשמיכה הנעימה. הייתי שיכור מידי ואומלל מידי. לא הרגשתי כמו חיה חברתית אלא כמו בחור לא ממש מוצלח שכנראה לעולם לא יצליח להשיג את מה שהוא באמת רוצה בחיים אז הוא צריך להסתפק בנתיב שנבחר בשבילו לפני שנים. מחר בבוקר זה בטח כבר יעבור לי. מחר בבוקר אני אחזור לחייך ולדבר פאקינג שטויות. מחר.