Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 15

פרק 15-
אריאל-
הזמנתי את ג׳ייסון לפי-בי. כן אני יודעת שבר סטודנטים הוא לא בדיוק המקום המושלם לדייט ראשון אבל רציתי להשאר קרוב לבית ולא רציתי לתת לו רעיונות מסוימים לגבי טיב הקשר שלנו. הוא רצה לאסוף אותי ולקחת אותי למסעדה בבוסטון אבל לא הסכמתי למרות שהמסעדה הייתה נשמעת מעולה ואני מתה על אוכל הודי. הבר היה יחסית צפוף כי זה היה מוצאי שבת אבל מצאנו תא במקום לא אידאלי והתיישבנו. אני הזמנתי בירה זולה בעיקר כי בירות זולות הרכיבו את רוב תפריט המשקאות. ג׳ייסון הזמין יין אדום שהיה האלכוהול היחסית יקר. הוא הזמין גם פלטת נשנושים וכנפיים חריפות.
״ממש שמחתי שהסכמת״ ג׳ייסון מחייך אליי חיוך כנה.
״גם אני״ זה לא היה שקר.
באמת רציתי לצאת עם ג׳ייסון. לשבת איתו במקום נחמד, להעלות לו את הביטחון, להזכיר לו שהוא מטפל בחיות וזה משהו שאפשר להעריץ ואז לשלוח אותו לדרכו כדי שיוכל למצוא בחורה מהממת שתראה את כל זה ואפילו יותר.
כי האמת הייתה שלא יכלתי לצאת עם ג׳ייסון או עם כל גבר אחר לצורך העניין עד שאני אדבר עם ספנסר. הייתי צריך קלאוז׳ר לטוב או לרע והייתי צריכה ללבוש את תחתוני הילדה הגדולה שלי ולהגיד לו מה אני מרגישה ומה אני רוצה. אם הוא יגיד שהוא לא רוצה אותי חזרה אני אתמודד עם זה ואם הוא יגיד שהוא רוצה להיות רק ידיד אני אתמודד עם זה גם. אבל בשום ואופן אסור לי להשאיר את המצב כמות שהוא. בשום פנים ואופן.
״כמעט שכחתי כמה בליתי במקומות כאלה בימי הקולג׳ שלי״ ג׳ייסון חייך.
״איפה למדת?״ שאלתי ולגמרי מהבירה שלי.
״בוסטון קולג׳, ארבע השנים הטובות בחיי״ הוא שולף חיוך לבן ומהמם.
״קולג׳ הוא בהחלט חוויה״ אני מסכימה.
״התיכון לא היה משהו בשבילי. למדתי בתיכון שרוב רובו היה מורכב מאוכלוסיה בהירת עור והומוגנית ותמיד הייתי השונה שלא משתלב ואז הגעתי לקולג׳ ופגשתי אנשים שונים ומשונים מכל גוון עור ומוצא תרבותי וכולם היו פתוחים וחכמים ולמדתי מי אני והרבה על מה שעושה לי טוב״ הוא מספר בכנות.
״אני גם מעדיפה את הקולג׳ על התיכון״ אני מסכימה בלי לפרט יותר מידי.
יש דברים שאני פשוט לא מדברת עליהם. עדיף שלא.
״מה המקצוע הראשי שלך?״ הוא מתעניין.
״עבודה סוציאלית״ אני עונה.
״וואו זה כבד״ הוא מתרשם.
״אני חושבת שאני פשוט רוצה לעזור לאנשים מוחלשים... זה נוגע בי יותר ממנהל עסקים או מדעי המדינה״ אני מושכת בכתפיי.
״לפני שהפכתי לווטרינר רציתי להיות כבאי, כמו דוד שלי. הלכתי לאקדמיה של מכבי האש ובאחד התרגולים היינו עם הצוות בשריפה שהשתוללה בחווה ואז פרשתי והלכתי לכיוון של וטרינריה״ הסיפור שלו בהחלט מרגש.
״בכל מקרה הלכת על משהו שמועיל לחברה״ זה מעלה על פניי חיוך.
״בהחלט״ הוא מהנהן.
אנחנו אוכלים קצת מהנשנושים ומדברים בעיקר על הקריירה של ג׳ייסון, על בלה ועל הוקי. מסתבר שהוא מעריץ מושבע של הבוסטון בראוינז.
״היי! אריאל!״ באמצע השיחה שלנו בחור שהיה מוכר לי באופן מעורפל נדחף לתא שלנו משום מה ומתיישב ליד ג׳ייסון ממש מולי.
״ה.. היי״ מלמלתי ב-בלבול.
״דיין ג׳ונסי, זוכרת? נפגשנו בקריוקי כמה פעמים, אני עם הקבוצה״ הוא מודע לגמריי לעובדה שדיי אין לי מושג מי הוא.
״אה, כן״ אני זוכרת באופן מעורפל שהוא חבר של שיין ושהוא עלה על הבמה והתחיל לשיר ולהתנהג כמו השתוטניק הכי גדול בעולם.
״אתם בדייט?״ הוא מעביר את מבטו ממני אל ג׳ייסון וחזרה.
״כן ואתה מפריע״ ג׳ייסון אומר בישירות.
״לא התכוונתי להפריע, אחי. פשוט ראיתי את אריאל והייתי חייב לשאול מה קורה איתך״ הוא מחייך לעברי חיוך שובבי.
״הכל טוב״ מלמלתי.
״בטוח? כי שמתי לב שאת והחצי השני שלך ממש רבתם״ אוי לא... הוא לא מתכוון להתחיל לדבר איתי על ספנסר עכשיו?.
״אפשר לא עכשיו?״ שלחתי חיוך מתנצל ומובך לג׳ייסון.
״סורי... הוא פשוט היה על הפנים ועזב עם איזו ג׳ינג׳ית״ דיין משך בכתפיו.
״ג׳ינג׳ית?״ מיד כל הנורות האדומות נדלקות בראשי.
״כן... למען האמת היא הייתה דיי מדליקה אבל הוא היה גמור ומלמל משהו על זה שאם הוא דפק את זה לפחות שידפוק את זה עד הסוף״ דיין נאנח ולגם בחופשיות מהבירה שלי.
שיט. שיט. שיט.
תרחיש אימה החל להרקם במוחי וידעתי שאני חייבת לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מידי וספנסר יתקע עם ילד לא רצוי ואישה שהוא לא אוהב והכלבה הקטנה תממש את זממה.
״תקשיב ג׳ייסון אני מצטערת אבל אני חייבת לרוץ, זה מקרה חירום. סליחה, אני אפצה אותך״ אני שולפת מהארנק שלי שטר של עשרים וזורקת אותו על השולחן ולובשת את מעיל החורף.
״אבל אני...״ ג׳ייסון מתחיל לומר אבל דיין קוטע את דבריו.
אין לי מושג מה הוא אומר. המוח שלי ממוקד במשהו אחד- להגיע לספנסר לפני שיהיה מאוחר מידי. אני הודפת אנשים על ימין ועל שמאל עד שאני מגיעה ליציאה ולמעשה רצה עד בניין הדירות. בחוץ קפוא ממש אבל אני לא מתייחסת לצביטת הקור בלחיי.
אני דולה את המפתח הרזרבי ששמרתי מהתיק צד שלי ומקווה שהוא לא החליף מנעול. אני פותחת את האינטרקום ונכנסת למעלית לוחצת על הכפתור בחוזקה כאילו זה יעלה את המעלית מהר יותר. אני מגיעה לקומה שלנו ופותחת את הדלת ולמזלי המפתח עדיין תואם. האור דלוק בסלון אבל אין אף אחד באיזור. הכלבה כבר לקחה אותי לחדר. אני רצה לחדר השינה ופותחת את הדלת בתנופה.
״רדי ממנו חתיכת כלבה! אני לא אתן לך לנצל אותו!!!!!״ אני נוהמת ולוחצת על מתג האור.
להפתעתי במקום למצוא את הכלבה רוכבת על הזין שלו או גונבת את הזרע שלו כדי להפרות את עצמה אני מגלה את ספנסר נשען על הקיר בחיוך האופייני השובב שלו. בידיים יש לו פינגווין ענק שלבוש בחולצת הוקי בצבעי הנבחרת של הקולג׳. ועל החולצה היה הכיתוב-׳sorry I am a dumbass'
״מה... מה הולך פה?״ מלמלתי דיי בהלם.
״אני מבקש סליחה, בעיקרון״ הוא אומר בטון לא אופייני לו, שקט.
״איפה? איפה...״ המילים נעלמו לי.
״אני שלחתי את דיין להגיד לך את זה כי ידעתי שאת תרוצי לפה. זה היה הרבה יותר יעיל מלרדוף אחרייך עד שתסכימי לדבר איתי״ הוא מודה.
״אז היא לא פה?״ אני שוב מביטה סביב.
״לא״
״לא״ אני ממלמלת עדיין מבולבלת as fuck.
״את לא יכולה להגיד שאני לא מתוחכם וחמוד ממש עם הפינגווין הזה״ הוא מושך בכתפיו והחיוך שלו ביישני כמעט.
״ספנסר...״
״אני יודע שיצאת מניאק ו... אני לא הייתי החבר הטוב שמגיע לך ו... לעזעזאל אני לא מסוגל אפילו להתנצל כמו שצריך״ הוא נוהם בתסכול ברור.
״למה עשית את זה?״ השאלה שהדהדה בראשי מוצאת מפלט.
״כי מה שהרגשתי לא התאים לתוכניות שלי ו... והשתגעתי פשוט. הרגשתי שאני נותן לך שליטה על החיים שלי ופחדתי שמישהו אחר יקח אותך ממני ואני אשאר סתם הידיד הטמבל שלך שאוהב אבוקדו ואת החתולה המטופשת שהשתינה לו על המיטה״ הוא נראה בעייני פתאום כמו ילד אבוד ופחות כמו ספנסר שלי עם הביטחון בשמיים והחיוך שבחיים לא יורד מהפרצוף.
״למה לא אמרת כלום? יכלת פשוט להגיד לי איך אתה מרגיש״ אני לוקחת צעד אחד לעברו כי אני מרגישה את המרחק הפיזי שלנו בלב שלי פתאום.
״בעוד כמה חודשים אני אהיה כלוא בחליפה בתוך משרד ואחיה את החיים שמישהו אחר תכנן בשבילי והקולג׳ הוא ההזדמנות האחרונה שלי לחיות איך שבא לי. ואז הגעת ונכנסת לחיים שלי ופתאום אני רוצה לקפל כביסה ולהתכרבל בפוך ופאקינג לראות היומן וטיטאניק... אני פשוט לא הצלחתי לתפוס את זה״ הכנות בקולו שורפת אותי ופתאום אני כבר לא כל כך כועסת, כאילו המילים הכנות שלו המיסו לאט את קרחון הכעס בתוכי שרק גדל בשבוע האחרון מאז מה שראיתי בחדר השינה שלי.
״מה שעשית היה פשוט נוראי וזה גרם לי להרגיש כאילו בחיים לא הייתי חשובה לך״ אני משיבה לו כנות.
״לא הייתי צריך לעשות את זה ואם זה שווה משהו אף אחת מהן לא הייתה חשובה לי. את היחידה שחשובה.״ הוא לקח גם צעד אחד לעברי.
״אני יודעת שחלק מזה באשמתי גם. אני לא הייתי כנה איתך לגמריי, ספנסר״ אני לוקחת נשימה עמוקה שאני ממש זקוקה לה בשיחה הזו.
״מה זאת אומרת?״ הוא מרים גבה.
״זאת אומרת ש... בהתחלה ראיתי בך ידיד והכל, באמת. אבל כל הזמן הזה שבילינו ביחד.. גליתי עוד ועוד דברים יפים עלייך... חוש ההומור שלך, הרגישות, ההתנדבות עם הקשישים, המסירות לקבוצה והעובדה שאתה חבר מדהים. אבל ידעתי ש... שלעולם לא תהיה מוכן למשהו רציני אז פשוט המשכתי עם הדבר המבלבל הזה״ אני לא מאמינה שהמילים האלו יוצאות מפי אבל סוף כל סוף הן נאמרות.
שמרתי אותן כבר חודשים ארוכים ועכשיו אין מנוס. זה להיות או לחדול.
״אני לא רוצה שתצאי עם הוטרינר״ זו התגובה שלו.
זו לא בדיוק התגובה שצפיתי לה אבל משהו אחד שאפשר לומר עליו שהוא בכלל לא היה צפוי.
״אין לך זכות לעשות לי סצנות קנאה. לא אחרי ש...״ המילים שלי נמוגות על שפתיי.
כל המהלך לוקח בערך חמש שניות. בובת הפרווה על הרצפה, הידיים של קלרמן מושכות אותי ומצמידות אותי אליו ואז הוא מנשק אותי. לרגע אני מרגישה כאילו מישהו כיבה את כל האורות במוח שלי ואז הדליק את הכול בבת אחת. תחושה מסנוורת ומבלבלת. הגוף שלי רעד והשפתיים שלו היו חמות ורכות אך תקיפות.
״את החברה הכי טובה שלי, ארי״ הוא לוחש לשפתיי הרוטטות והנפוחות.
״אבל אני לא הבת זוג שלך״ האמת צורבת בי חור ענקי בבטן.
״את כן. אני רוצה שתחזרי לכאן ותחזירי את בלה ואני רוצה לקחת אותך לדייט אמיתי ולהוכיח לך שאני יכול להיות הבחור שמתאים לך״ העיינים הכהות והיפות שלו מביטות בי ישירות ואני לא מסוגלת להפסיק להביט בו כאילו שאם אסיט את מבטי אגלה שזה חלום.
״אתה בטוח שאתה רוצה לנסות? שאתה רוצה לוותר על השאר?״ החשש עדיין מכרסם בי ללא הרף.
״השאר לא מעניינות. לא מאז שהכרתי אותך. את יודעת שאני קצת איטי ולוקח לי זמן לקלוט אבל כשאני עושה משהו אני בטוח בו במאה אחוז ואני בטוח בנו במאה אחוז״ קולו הבוטח שלמדתי להכיר בעל פה שוטף אותי.
הפעם אני זו שכורכת את זרועותיי סביב צווארו ומנשקת אותו. אנחנו איטיים ויסודיים וחוקרים זה את זו בדקדוק. לומדים להכיר את הכימיה האינטימית זה של זו. וזה פאקינג פנטסטי.
״אמרו לך פעם שאתה נשקן מדהים?״ אני לוחשת מתנשפת.
״אמרו לך פעם שיש לך תחת שווה?״ הוא טופח על ישבני בשובבות.
״מישהו פעם זרק לי על זה משהו בפי-בי״ אני מחייכת לזכרון הפגישה הראשונה שלנו.
״אני צריך לקנא, חברה שלי?״ שיט... למה זה כל כך סקסי שהוא קורא לי ׳חברה שלי׳???.
״אולי״ אני מחייכת חיוך מתגרה.
״הוא לא מסוגל להתחרות בי״ הוא מחייך חיוך לבן ומלא ביטחון לפני שהוא מנשק את שפתיי וגורם לראשי להסתחרר.
אני לא מאמינה שחיכתי במשך חודשים לטעום את שפתיו... אני לא מאמינה שנתתי לבנות אחרות לגעת במה שברור למדי שהוא שלי. במקום מסוים במוחי עדיין פחדתי למוות מקשר רומנטי אבל גם ידעתי שאני לא הולכת לוותר עליו. ספנסר היה שלי ולעת עתה הייתי מוכנה לקחת את הסיכון הזה בשבילנו.