Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 23

פרק 23-
אריאל-
כשהייתי ממש קטנה אולי בת שבע או שמונה אמא הכריחה אותי ללכת לבית ספר ביום שבו התקיים פסטיבל הילד והאב. ביום הזה כל הילדים היו מביאים את האבות שלהם לבית הספר והיו משתתפים בכל מיני תחרויות יחד וגם היו אבות שהיו מרצים לנו על המקצועות שלהם או על כל מיני נושאים מעניינים. לאמא לא היה כסף לבייביסטר בשבילי והיא לא התכוונה לוותר על יום עבודה אז היא פשוט שלחה אותי לבית ספר כאילו זה היה עוד יום רגיל. ברגע שנכנסתי לכיתה ידעתי שזה ממש לא יום רגיל. כולם הגיעו עם האבות שלהם. אפילו קרלוס הביריון ודניאלה שההורים שלה אפילו לא היו נשואים. רק אני ישבתי לבד בשורה האחרונה ונאלצתי להקשיב לאבא הכבאי של צ׳אד ולאבא המנתח מוח של ג׳ניפר ולאבא של פיטר שעושה תצפיות על ציפורים נדירות ולוקח את הבן שלו לחופשות דייג מתי שהוא יכול.
ברגע שיצאנו להפסקה ההצקות התחילו. ג׳ניפר שאלה אותי איפה אבא שלי? ולא ידעתי מה לענות. קרלוס טען שהוא בטח ממש שונא אותי אם הוא אפילו לא יכול להגיע ליום הילד והאב בבית הספר. פיונה גיחכה ואמרה שאמא שלי בטח לא יודעת מי האבא שלי כי היא זונה חסרת בושה ושאפילו אמא שלה אומרת את זה. המתקפה נמשכה דקות ארוכות עד שלא יכלתי להתמודד יותר וברחתי מהכיתה בדמעות לקול הצחוק המרושע של חבריי לכיתה. לקחתי את הילקוט שלי איתי וברחתי בוכה דרך החור בגדר שהילדים מכיתה ו׳ היו בורחים דרכו בהפסקות לפעמים. רצתי ללא כיוון ברחובות ופשוט לא יכלתי להפסיק לבכות. עד שהגעתי הביתה הפנים שלי היו רטובות, הגוף שלי רעד וחיכתי לאמא שתחזור מהעבודה. כשהיא חזרה היא הייתה כועסת בטירוף והחטיפה לי מכות נמרצות בטוסיק על כך שברחתי מבית הספר והיא תצטרך להתמודד עם ההשעיה שקיבלתי בתור עונש. זה לא הזיז לי. ברגעים האלה, ביום הזה שנאתי אותה ואת אבא. את שניהם.
למחרת אבא הופיע בבוקר, לפני שאמא יצאה לעבודה. הוא החזיק שקית עם צעצועים ועל פניו היה חיוך גדול. הוא היה הבייביסטר שלי בימי ההשעיה מבית הספר. למרות שכעסתי עליו התרככתי מהר מידי כמו תמיד כשהיה מדובר בו. בילינו כל היום יחד. צחקנו, דיברנו, ראינו סדרות, אכלנו אוכל מאוד לא בריא וחטיפים. ביום שבו הייתי צריכה לחזור לבית הספר הוא לקח אותי, נכנס איתי לכיתה והציג את עצמו בפניי כל הילדים בתור אבא שלי. הוא ביקש רשות מהמורה לקחת רבע שעה מהשיעור כדי לספר לילדים על העבודה שלו בתור נהג מונית. הילדים שצחקו עליי לפני כמה ימים הקשיבו לכל מילה ולגמריי הוקסמו מאבא שלי. בהפסקה פיונה ביקשה ממני סליחה וקרלוס נתן לי את המיץ בקופסא שלו. אבא הבטיח שיבוא לאסוף אותי מבית הספר באותו יום. חיכיתי וחיכיתי והוא לא בא. הפעם הבאה שבה ראיתי אותו הייתה שנתיים לאחר מכן. הוא בא לבקש מאמא כסף ובכלל לא התייחס לנוכחות שלי. אמא זרקה עליו שטר ואמרה לו שבפעם הבאה שיבוא לכאן היא תזמין לו משטרה. הוא לקח את הכסף וברח כמו פושע.
ככה זכרתי את אבא שלי כל חיי. בהבלחות מוצלחות יותר ומוצלחות פחות. אבל תמיד היה לי מקום רגיש בלב כלפיו. אולי כי ידעתי שהוא חולה במחלה שנקראת התמכרות או כי בניגוד לאמא היו לו איתי רגעים חמים ונהדרים. זכרתי את הטוב לצד הרע.
בשעות האחרונות הוא עבר שטיפת קיבה והועבר לחדר להתאוששות והשגחה. אני יצאתי להפסקה קצרה אחרי שביקרתי אותו ו-וידאתי שהוא בסדר. ספנסר נסע להביא לי בגדים להחלפה ומשהו לאכול שלא היה מהקפטריה. אני סיימתי להנות מהאויר הצח ורציתי לחזור אליו. להפתעתי גבר שלא הכרתי תפס את הכיסא ליד מיטתו של אבא. הוא היה לבוש ברישול והסריח והזקן שלו היה אפור ומוזנח. לא היה לי מושג מי האיש אבל הוא ואבא צפו יחד במשחק פוטבול ששודר בטלוויזיה הקטנה.
״אריאל, הנה את!״ אבא חייך כאילו נוכחתי שווה לזכייה בלוטו.
״היי אבא״ מלמלתי והבטתי בחשד אל האיש שישב לידו.
״מונטי זו הבת שלי, אריאל זה מונטי השותף שלי לפשע״ אבא הציג אותו ומונטי המפוקפק הושיט לי את ידו.
לחצתי את ידו בהיסוס ומיהרתי להרפות.
״נעים להכיר״ הוא חייך חיוך חסר שיינים קדמיות.
״איך אתה מרגיש אבא?״ התעלמתי ופניתי לאבי.
״הרבה יותר טוב. הצלת את חיי, קטנה״ הוא לקח את ידי ונשק לה ברוך.
משהו בלב שלי נפתח. זה היה נחמד.
״הכי חשוב שאתה בסדר״ חייכתי אליו.
״כן. בואי שבי״ הוא פינה לי מקום במיטה והתיישבתי לצידו.
״תביאי לי את העיתון, מונטי״ אבא ביקש ומונטי נתן לו את העיתון שנח על השידה לידו.
״אתה רוצה לקרוא עכשיו?״ הרמתי גבה.
״לא... רק רציתי להראות לבת שלי שעכשיו היא מפורסמת״ אבא גיחך ופתח את העיתון בעמוד הרכילות.
הייתה שם תמונה לא גדולה במיוחד. שלי ושל ספנס בבגדים היפים שלנו ומתחת לתמונה היה הכיתוב- ׳היורש לבית קלרמן והחברה החדשה בגאלת הצדקה בסילבר סוואן בוסטון׳.
״זו רק תמונה, אבא״ מלמלתי.
״החבר שלך טחון, נכון?״ מונטי חייך חיוך זומם מאין כמוהו.
״לא״ מיידי נכנסתי למגננה והרגשה רעה הזדחלה בבטני.
״הוא שוחה בכסף, ארי. כבר עשינו את המחקר שלנו. הוא שילם לי על ביטוח רפואי והוציא כסף בקלות שרק עשירים יכולים לעשות את זה בה״ אבא שלי אמר בהחלטיות.
אני נעמדתי ומונטי נעמד גם הוא. אבא הושיט את ידו ומונטי הוציא נייד מיושן מכיסו הג׳ינס השחוק שלו.
״מונטי אוהב לצלם בשעות הפנאי, נכון חבר?״ אבא הרים גבה.
״בטח״ הוא הנהן במרץ.
״כל הכבוד לך״ מלמלתי.
״בואי תראי״ אבא הזמין אותי לראות את התמונות על המסך החצי שבור.
אלו היו תמונות של ספנסר. הוא החזיק במזרק שהוציא מהזרוע של אבא. בתמונה שאחרי הוא שילם לאיש שאיים להרוג את אבא. בתמונה השלישית הוא כורע לצידו של אבא.
״מה זה אמור להביע?״ צמצמתי את עייני לאיש שקראתי לו אבא.
״את ילדה חכמה אריאל... את יודעת בדיוק איך זה נראה בתמונות האלה, נכון? כמה חבל אם הן יגיעו לידיים הלא נכונות... זה עלול לגרום לחבר שלך להרבה צרות״ הוא חייך חיוך נחשי שגרם לבטני להתכווץ.
״נכון מאוד״ מונטי חיזק אותו כמו מעודדת ארורה.
״אתה לא אמיתי״ הנדתי בראשי מסרבת לקבל את הרגע הדפוק הזה שבו אבא שלי סוחט אותי.
״תראי אריאל כל אחד עושה מה שצריך כדי לשרוד. אבא שלך גם צריך לאכול ולחיות, לא?״ הוא ניסה לגעת בי אבל התרחקתי.
״מה אתה רוצה??״ נהמתי לעברו.
״רבע מיליון דולר ומכונית מהסוג הטוב. ברגע שאני אקבל את הכסף התמונות יעברו אליו. פשוט מאוד.״ הוא הבהיר בצורה ברורה מאין כמותה.
״חתיכת בן זונה!״ גנבתי את הטלפון מידו ואיבדתי אותו על הרצפה.
דרכתי על הטלפון בזעם קיומי וריסקתי אותו לרסיסים.
״יש לנו עותקים ואת המקור״ מונטי צחק.
״חתיכת מנוול!״ רציתי לזרוק את הקפה שלי על הראש המזוין שלו.
כשהוא התקשר הייתי צריכה לנתק לו בפרצוף. חתיכת בן אלף ארור!.
״אני אהיה נדיב ואתן לך שבוע. אם לא אני אקח את התמונות לצהובון ויתן להם לשלם. שלא תגידי שאני לא מוקיר תודה בת שלי״ הוא נראה רגוע לחלוטין.
״תודה באמת״ גיחכתי והרגשתי איך הדמעות צורבות את עייני.
״אריאל...״ הוא התחיל לומר אבל אני כבר יצאתי החוצה וטרקתי את הדלת.
רציתי למות. לא הייתי צריכה לערב את ספנסר בחרא שלי. זה רק הביא לו חרא. זה רק הולך לפגוע בו. רק המחשבה לספר לו על מה אבא שלי רוצה ממנו גרמה לי לרצות לברוח למקסיקו ולאמץ לי זהות חדשה. פאק.
ידעתי שאסור לי לעשות את זה... ידעתי שאסור היה לי לערבב את העבר שלי עם ה-הווה שלי. ועכשיו ספנס הולך לשלם על הטעות שלי.