Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 13

פרק 13-
קלרמן-
׳יומני היקר,
בוא נדבר על סקס. כן אני יודע שחצי מהדברים שאני כותב כאן יכלו להוות השראה לסרטי פורנו מדהימים אבל זה לא העניין הפעם. בשבועות האחרונים כל מה שעבר במוח שלי היה סקס. בעמידה, בישיבה, במיטה, בתא שירותים, בכיתה, במקום ציבורי, בחדרים בבתים זרים, בבתי אחווה, בגינות ציבוריות, ברכבים ועם כל סוגי הנשים- נמוכות, גבוהות, מלאות, רזות, בהירות או כהות עור או וואטאבר. זה היה סקס כל יום, כל היום. או כמו שלוק קרא לזה זיונתרון... השילוב המתוחכם *לא* של זיון ומרתון. כששקעתי לזה לא חשבתי על כולם ושום דבר... רק רדפתי אחרי העונג הבא, אחרי השיא החדש ואחרי הבחורה שתגרום לי לשכוח את הטמטום שלי ואת העובדה שהחיים שלי בפאקינג זבל. לא אכפת לי לכתוב את זה כאן לצאת הילד העשיר והבכיין שאין לו באמת בעיות אבל עושה דרמה מכל דבר. לא אכפת לי. מה שהיה אכפת לי זה להוכיח נקודה, לעצמי יותר מכולם... שאני לא צריך אותה או אף אחד. אני יכול לעשות מה שבא לי, איך שבא לי ואף אחד לא יכול להגיד לי מה לעשות. אתמול בלילה חציתי גבול. ידעתי את זה והיא ידעה את זה. אבל אני כמו בכל דבר שאני עושה אידיוט עקשן ומלא אגו וברגע שהדלת נטרקה, ברגע שה-היי שכח הבנתי שאני לא יכול לעשות מה שבא לי ושאני לא יכול בלעדיה. כל כך הרבה זמן, מאז שהכרנו נסיתי לשכנע את עצמי שזה רק בגלל שהיא אומרת לי לא. שאני אזיין אותה ואגמור עם זה אבל זה לא יקרה כי הבחורה הזו שינתה משהו מהותי בתוכי. כמו שטס עשתה ללוק ולונה עשתה לג׳ייס... משהו בדי-אן- איי שלי השתנה במהלך החודשים האלה. אין לי באמת מושג מה זה אבל ידעתי שהקנאה הזו והפחדנות שלי חייבת להסתיים. פגעתי בה וחציתי קו אדום באנוכיות שלי ובמשחקים חסרי הפואנטה האלה. סליחה לא הייתה מילה שהשתמשתי בה הרבה אבל ידעתי שאני חייב לה את זה. ואם אני לא רוצה שהוטרינר יקח לי אותה מתחת לאף אני צריך להתבגר ולקחת אחריות על המעשים שלי כמה שזה קשה לי. אף פעם לא הייתה לי בת זוג אמיתית והכנסתי לעצמי לראש שאני חייב להנות כמה שיותר לפני שאני נכנס לכלא שאבא שלי הכין לי מראש במגדלי ׳סילבר סוואן׳ אבל אני מניח שהחיים לא באמת מחכים לאף אחד עד שהוא יהיה מוכן ואני יודע עמוק בעצמות שלי ש... שאם אני לא אקח את ההזדמנות הזו עם אריאל אני אפסיד אותה לנצח ואני לא מוכן לזה בשום פנים ופאקינג אופן! אני לא מוכן לזה. אני לא יכול לדחות את הקץ ואני לא יכול לשים אותה על המדף ולקוות שאף אחד אחר לא יגע בה עד שאני אחליט מה לעשות בחיים שלי. כמו שאמר גדול זמרי העידן שלנו ג׳סטין ביבר- it's now or never ואני מניח ש׳

דלת הכניסה נפתחת בדיוק כשאני עומד לסיים את המשפט האחרון ברשומה המדכאת ומלאת הפיכחון ביומן שלי. אני שומר את המסמך כרגיל וסוגר את המחשב הנייד שלי. מיאו חלוש מאשר לי שהן כאן. כשהיא יצאה אתמול היא לקחה איתה את החתולה. אני העפתי את הבחורה ההיא מי שהיא לא תהיה והדירה הגדולה מידי הרגישה ריקה ואפלולית מתמיד. זה היה מוזר לומר כי עברו רק כמה שעות אבל התגעגעתי אליהן. כל כך.
אני לוקח נשימה עמוקה לפני שאני קופץ מהמיטה וניגש לחדר שלה. הדלת פתוחה ואני קופא בפתח כשאני מביט על הסצנה מעוררת החלחלה שלה דוחפת בגדים לתיק הספורט הגדול והשחור שלה. החתולה קפצה מהמיטה ובלי גינונים מיותרים שרטה לי את הרגל בחוזקה וחשפה מולי שיינים מאיימות. כן, גם אני שונא לא מאוד מחבב את עצמי כרגע, אני עובד על זה.
״מה את עושה?״
״אורזת. הבנתי שהארכתי את השהות שלי מעבר לרצוי״ היא אפילו לא נותנת לי מבט כשהיא אומרת את זה.
שיט.
״את טועה״ אני אומר כמו מטומטם.
״אני לא טועה ולא מיץ עגבניות. המסר עבר חד וברור... אני אצא לך מהחיים״ הטון חסר הרגש מצליח להפוך לי את הבטן.
״אריאל...״ שמה נשמע כמעט זר על שפתיי.
״אני לא רוצה לשמוע אותך עכשיו, קלרמן. אני פשוט רוצה לעוף מפה ולשכוח ששכבת עם מישהי על המיטה הזו ושדיברת אליי כמו שדיברת. אני הרבה דברים אבל אני לא אחת מהבנות שאתה מביא הביתה. אתה לא יכול לדבר אליי ככה ולהתנהג ככה ולצפות שאני פשוט... לא משנה. אני מודה לך על האדיבות אבל מצאתי פתרון אחר.״
מכירים את הרגעים האלה שבא לכם לתת סטירה לעצמכם כי אתם מצטערים על ההתנהגות המטופשת שלכם?? אז זה בדיוק הרגע הזה. כשהיא קוראת לי קלרמן ולא ספנסר ומטיחה בפרצוף שלי את ההתנהגות הגסה והמשפילה שלי. ועכשיו היא עוזבת בגללי. איזו בחורה תרצה להשאר? איך היא תצליח להרדם על המיטה הזו אחרי מה שהיא הייתה עדה לו?.
״מה הפתרון האחר? המחסן המוזנח והיקר יתר על המידה שבעלי הדירה של אניה הציע לך?״ אני מניח את ידיי על מותניי ומסרב להכנע לרגשות שמסתחררים בתוכי.
״הוא מנקה אותו. אני אהיה אצל אניה עד שהוא יהיה ראוי יותר למגורים. זה רק עד שהלימודים יסתיימו, נשאר סמסטר וקצת וזהו״ היא מושכת בכתפיה.
המחשבה שהיא תגור במחסן הזה גורמת לי לרצות להקיא וחוץ מזה אני יודע שהיא זקוקה לכל דולר שהיא מרוויחה ואני יודע שאם היא תגור שם היא תצטרך לחיות כנראה על חבילות איטריות ראמן בחצי דולר וג׳אנק פוד מגעיל.
״אל תלכי״ אני מניח את ידי על זרועה והיא קופאת במקום ועוזרת את האריזות.
בלה נושכת בחוזקה את הרגל שלי כנראה בניסיון להגן על אריאל ממני. אני מתעלם מהכאב בשוק ומביט על פניה היפות של החברה הכי טובה שלי בכל העולם.
״אני חייבת ללכת״ היא מנידה בראשה.
״אני אפסיק עם זה, אני נשבע. אני אזמין לך מזרון חדש ו...״
״לא! אני לא רוצה מזרון חדש! אני לא רוצה ממך כלום!״ היא קוטעת את דברי ומושכת את זרועה ממני בכוח.
״אריאל... בבקשה אל תלכי...״ אני נשמע כמעט מתחנן אבל לא אכפת לי.
״זה מספיק לי... אני אסמס לך כשאני אבוא לקחת את השאר״ היא מנידה בראשה וזורקת על המיטה את המפתח של הדירה.
היא אוספת את התיק ואת בלה ולמעשה בורחת ממני. אני רוצה לרוץ אחריה אבל אני יודע שזה לא יעזור. לא עכשיו. אני צריך לחשוב עם עצמי איך אני עוצר את כדור השלג הזה. הכאב העמום ברגלי מזכיר לי שאני חייב לעשות הכל כדי להחזיר אותן. אני לא אתן לה לגור במחסן המעופש הזה ואני אכפר על מעשיי גם אם זה הדבר האחרון שאעשה בחיי!.

אריאל-
״הו... תפסיקי לבכות, ארי״ אניה לוחשת בקול רך בזמן שהיא מלטפת את שערי.
אני מכורבלת על הספה הקטנה שלה, ראשי מונח בחיקה בזמן שהיא מנחמת אותי ואני מייבבת כמו ילדה קטנה. אני מקווה שמתישהו הדמעות יעלמו אבל כרגע זה כל מה שאני מסוגלת לעשות- לשכב כאן ולבכות. לבכות על ספנסר קלרמן המצחיק מידי, היפה מידי, זה שיש לי אליו הרבה יותר מידי רגשות. חשבתי שהחיים לימדו אותי לקח אבל טעיתי. במקום ללמוד מניסיון העבר עם ההורים שלי הלכתי ופיתחתי רגשות אל הגבר הזה שפשוט הפך להיות חלק ממני. הראשון שאני חושבת עליו כשאני מתעוררת, זה שאני רוצה לדבר איתו ראשון ברגע שקורה לי משהו רע או טוב או מצחיק או מפחיד או לא משנה מה. הראשון.
זה היה כל כך כואב לראות אותו לדעת שמה שזה לא יהיה שהיה בנינו נגמר. כל כך פחדתי לאבד אותו כמו שאיבדתי כל אחד אחר שהיה חשוב לי בחיים והנה זה מה שקרה בסוף. יכלתי להתמודד עם העובדה שהוא לא רוצה מערכת יחסים רצינית, עם הבנות, עם השטויות אבל לא יכלתי להתמודד עם זה... עם הגרסא הזו שלו שהיא משולחת כל רסן ומסוגלת לדרוס אפילו אותי. יכול להיות שהוא מתחרט על הכל אבל הנזק כבר נעשה.
״אני מצטערת״ אני ממלמלת אבל הדמעות עדיין זולגות.
״אני יודעת, ארי... תחשבי על זה שעוד קצת אנחנו מסיימות את הקולג׳ וכל העולם יהיה פתוח בפנייך... יש דגים אחרים בים, בייב״ אני יודעת שאניה מנסה לעודד אותי אבל המילים שלה רק מלחיצות אותי עוד יותר.
המחשבה על העתיד וחוסר הוודאות שנלווה לזה לגמריי מערער אותי. אין לי מושג מה אני הולכת לעשות אחרי שהכל יגמר. שום פאקינג מושג. ואני לא רוצה דג אחר... אני רוצה את הדג שלי שמתאבסס על ישבנים ואוהב צ׳יפס בטעם מלח וחומץ ותמיד מצליח לגרום לחייך ולעשות חיים. את הדג שהוא החבר הכי טוב שלי.
אני לא אומרת כלום ופשוט ממשיכה לייבב בשקט. אריאל מלטפת את שערי ואז הטלפון שלי מצפצף.
אריאל מרימה אותו מהשולחן.
״זה הוטרינר. הוא שואל לגבי הדייט שלכם״ היא מחייכת אליי.
״לא נראה לי״ אני מנידה בראשי.
״למה לא?״ היא מעקמת את אפה בחוסר שביעות רצון.
״כי לא״ אני ממלמלת.
״זו לא תשובה! את חייבת לצאת מהדיכאון הזה עכשיו!״ אניה מתעקשת.
״וזה מה שיעזור?״
״אולי כן ואולי לא אבל את חייבת לנסות... את חייבת לנסות לצאת מזה״ היא מחייכת ומושיטה אליי את הטלפון.
אני מביטה בו בהיסוס אבל בכל זאת שולחת חג׳חיסון הודעה בחזרה.

אני:׳התשובה היא כן׳.