Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 22

פרק 22-
קלרמן-
בתור אחד שגדל בשכונה מפוארת בבוסטון מעולם לא חציתי את הסף לשכונות הקשות והרעות של העיר. מידי פעם אולי בשלב המרדנות שלי הייתי לוקח תעודת זהות מזויפת ויוצא עם חברים למועדון מסריח בצד הלא נכון של המסילה. זה לא היה כיף במיוחד אבל באותה תקופה כל המעשים שלי היו אצבע משולשת נגד אבא אז לא באמת עניין אותי אם זה היה כיף. ועכשיו כשאני מנווט את ג׳יפ הריינג׳ רובר השחור והמפואר ברחובות המטים לנפול אני מבין למה מעולם לא ביקרתי במקומות הללו. הכל היה פה אפל, מסריח ועקום. הייתה לי הרגשה כאילו בכל רגע המפלצת הרעה תקפוץ עלינו מאחד הבניינים המוזנחים. הצצתי לרגע לאריאל וראיתי שהיא כוססת ציפורניים ונראית מודאגת ברמות. שאלתי את עצמי מה לעזעזאל אנחנו עושים כאן? נסיתי לחשוב אם אריאל אי פעם דיברה איתי על הבית שלה או המשפחה שלה או... שיט. ואני אף פעם לא שאלתי. לא בגלל שזה לא עניין אותי אלא כי הנחתי שהייתה לה משפחה רגילה כמו לקייסי וידעתי שהיא מבוסטון. היא לא דיברה על אחים ואחיות אז הסקתי שהיא בת יחידה אבל מסתבר שיש יותר מזה לסיפור. והיא מעולם לא סיפרה לי כלום.
״אני מצטערת״ היא מלמלה כשנעצרנו בחנייה האחורית של מה שפעם היה בית ספר.
״על מה?״ הרמתי אליה את עייני וראיתי את הדמעות נוצצות בשלה.
״על זה. רציתי לספר לך אבל... אלוהים תראה אותך״ היא הנידה בראשה.
״מה זה אמור להביע?״ הרמתי גבה חקרנית.
״רק אתמול היינו באירוע מפואר של המשפחה שלך ו... ולא יודעת זה פשוט לא נורמלי, אני לא נורמלית״ היא לחשה והשפילה את מבטה לחיקה.
״לא ואני נורמלי לגמריי...״, מלמלתי בציניות,״באיזה עולם את חיה מותק? אף אחד לא באמת נורמלי״ ליטפתי את לחייה ברכות.
״אבא שלי מכור לסמים״ היא פלטה.
לרגע הרגשתי את ההפתעה ממילותיה מכה במרכז בטני ואז הבנתי מה אנחנו עושים כאן. ואז הבנתי מה היא הסתירה ממני או לפחות חלק מזה. פאק.
״אנחנו נעזור לו״ הבטחתי לה ללא היסוס.
״אני אעזור לו. אתה לא חייב לי או לו כלום״ היא אמרה בעקשנות ונשכה את שפתה התחתונה.
״בואי נמצא אותו״ ויתרתי על הויכוח העקר ופתחתי את החגורה שלי.
ידעתי שאעשה הכל לוודא שהיא בסדר. גם אם זה אומר ללכת למאורת סמים ולעזור לאבא הנרקומן שלה.
יצאנו מהרכב ונעלתי אותו. אריאל לקחה את ידה בידי והלכנו לכיוון המזבלה הקטנה הזרועה בזבל, קרטונים ופחי זבל.
כמה אנשים שכבו מכורבלים בקרטונים סביב פח זבל. המראה היה מחריד. אף אחד מהם לא היה אבא שלה. המשכנו ללכת בין הרי הזבל עד שאריאל לחשה-״ אלוהים ישמור״ ורצה לגבר שהיה שרוע על ערימת שמיכות מלוכלכות מאחורי פח אשפה צהוב שהיה מוטל על הצד.
״אריאל!״ הגבר זעק בקול רועד.
״שיט״ מלמלתי כשאריאל צנחה על ברכיה לפניו.
הגבר היה גבוה אך צנום ולבש בגדים מרופטים ומסריחים. היה לו זקן עבות, שיער ארוך מדובלל ועיינים אדומות מוטרפות. היו חסרות לו שיינים וגופו התעוות כל כמה שניות. אוי אלוהים.
״המחט, היא עדיין בזרוע שלך״ אריאל יבבה.
״אני לא מצליח להוציא אותה״ הוא נהם בתסכול והתעוות שוב.
״אני אעשה את זה״ אמרתי משום מה אחרי שראיתי את המבט המבועת של אריאל.
״ספנס, אל...״ אבל זה היה מאוחר מידי.
התכופפתי ושלפתי את המזרק מהזרוע שלו. הבטתי בחתיכת הפלסטיק לכמה שניות ואז זרקתי אותה. אבא קל אריאל נאנח בהקלה ואז התעוות והקיא על עצמו.
״הו שיט״ הוא יבב אחרי שסיים את מופע האימים.
״יש לכם כאן מים?״ אריאל שאלה בהיסטריה.
״ברז בקצה המרוחק״ הוא מלמל באפיסת כוחות.
״אני מזמין את שירותי החירום, הוא צריך ללכת לבית החולים״ מיהרתי לומר והוצאתי את האייפון של מהכיס.
״לא!״ הם התנגדו במקהלה.
״הוא צריך עזרה!״ טענתי בתוקף.
״אין לו ביטוח! זה סתם יסבך אותו״ אריאל הנידה בראשה.
״זין על הביטוח, אני אטפל בזה״ אמרתי ללא היסוס.
״לא! אתה...״ אבל שוב לא הקשבתי בקולה וחייגתי למוקד החירום.
דיברתי איתם כמה דקות בזמן שהיא דאגה לאביה למים. ו-וידאה שהוא מחזיק מעמד. כשחזרתי אליהם ראיתי גבר שמן שנראה גם הוא כאחד ההומלסים המסוממים כאן רץ אלינו.
״היי, מה הולך כאן?! לאן אתם לוקחים את הזין הקטן??״ הוא נהם.
״לא עכשיו מל!״ אבא של אריאל זעק.
״בטח שעכשיו! אתה לא תסתלק לפניי שתשלם את מה שאתה חייב לי, בן זונה!״ הטיפוס שנקרא מל בעט בכוח בגופו החלוש של אביה של אריאל שהזדעזע.
״תעזוב אותו!״ אריאל צווחה בהיסטריה.
״תשלמי לי!״ הוא דרש.
״כמה הוא חייב?״ החלטתי שזה הזמן להתערב.
לא רציתי שהסיטואציה תדרדר למקומות לא טובים. ולא ידעתי איזה מין טיפוס המל הזה ואיך הוא יכול לתקוף אותנו.
״250״ מל ענה ללא היסוס.
אני שלפתי את הארנק שלי ושילמתי לו 500 דולר. רוב מה שהיה עליי מוזמן.
״הולי שיט״ הוא חייך חיוך חסר שיינים.
״עכשיו עוף מכאן״ הוריתי לו.
״החלמה מהירה, דייב״ הטיפוס הנאלח איחל ומיהר לברוח עם הכסף.
דקה אחר כך שירותי החירום הגיעו. אריאל נסעה עם אבא שלה באמבולנס ואני עקבתי אחריהם בג׳יפ. אבא שלה מיד הוטס למיון ואז הוכנס לשטיפת קיבה. היא הייתה לצידו בזמן שאני ניגשתי אל פקידת הקבלה ורשמתי אותו בעזרת תעודת הזהות שהוא נתן לי.
ביקשתי מפקידת הקבלה את הטופס כדי לעשות לו ביטוח רפואי ורשמתי אותו לתוכנית ביטוח רפואי שנתי. הביטוח היה בסיסי אבל כיסה את כל מה שצריך. בפרטי התשלום הכנסתי את האשראי שלי ובתור איש קשר לשעת חירום רשמתי גם את אריאל וגם אותי. אחרי שסיימתי עם כל הטפסים קניתי קפה מחורבן מהמכונה לשנינו וניגשתי לאריאל שישבה על ספסל הברזל מחוץ לחדר המיון. אבא שלה עשה שטיפת קיבה ואנחנו היינו צריכים לחכות בחוץ.
״תודה״ היא מלמלה כשהגשתי לה את הקפה.
״איך את מרגישה?״ שאלתי בדאגה הולכת וגוברת.
״חרא״ היא ענתה בכנות.
״בייב...״ ליטפתי את לחיה אבל זה לא עזר.
הדמעות זלגו על לחיה. אלוהים שנאתי לראות אותה בוכה.
״סליחה, סליחה ספנס״ היא מיררה בבכי.
״תניחי לזה. אני אעשה הכל בשבילך, הכל״ הבטחתי לה והצמדתי אותה לחזי.
״אתה לא צריך לעשות כלום, רק תהיה כאן איתי״ היא לחשה.
זה היה קל. לא היה מקום אחר שרציתי להיות בו מאשר המקום שבו היא הייתה.
ישבנו בשתיקה במשך דקות ארוכות לפניי שהיא מחתה את הדמעות, לגמה מהקפה ולקחה נשימה עמוקה.
״ההורים שלי אף פעם לא התחתנו, הם אף פעם לא היו בני זוג למען האמת... הייתי הטעות שלהם אחרי סטוץ של לילה. אמא שלי הייתה ממש צעירה ואבא שלי היה לא יציב במיוחד. גדלתי אצל סבתא שלי בשנים הראשונות עד שנמאס לה והיא שלחה אותי לאמא שלי. עברתי בין הבתים שלהן רוב חיי. אבא שלי היה מעורב בתקופות. רגע אחד הוא היה מתפקד במשרה מלאה והיה האבא המושלם ורגע אחרי הוא נעלם למשך חודשים, אפילו שנים. אמא שלי עברה מגבר אל גבר אל גבר. לא היה לה זמן אליי והיא שמה זין עליי במיוחד אחרי שבעלה נכנס לתמונה עם הילדים שלו. להם היא הייתה האמא המושלמת, האישה המושלמת. אבל אני? אני הייתי השונה, המטען העודף שהפריע לה ולבעלה. היא בעיקרון העיפה אותי מהבית אחרי יום הולדת 18. עדיין הייתי תלמידה ונאלצתי לחיות על הספה בבית של בן הזוג שלי באותה תקופה. כשעברתי לקולג׳ החלטתי לנתק אותה מחיי לחלוטין. היא לא ניסתה ליצור קשר גם. אבא שלי יצר קשר מידי פעם בעיקר כדי לבקש כסף וזהו. זה כל הסיפור הדפוק שלי״ הקול שלה היה שקט ומלא רגש עצור בזמן שסיפרה לי את האמת על עצמה ועל העבר שלה.
לקחתי את ידה בידי ועטפתי אותה בחום. למרות כל החרא שעברה בחיים היא הפכה להיות בחורה צעירה מלאת חיים, מצליחה, מצחיקה ואוהבת. ידעתי שזה דפק אותה לא מעט וידעתי שאני התמודדתי ועוד אתמודד עם ההשלכות של החרא שההורים שלה עשו לה אבל הייתי מוכן לזה. לפחות רציתי להאמין שאני מוכן. מעולם לא באמת התמודדתי עם משהו כזה אבל רציתי לנסות בשביל החברה הכי טובה שלי.
״תודה שסיפרת לי, בייבי״ נישקתי את לחיה.
״תודה שאתה כאן, אהוב״ היא חייכה חיוך דק שהיה כמו קרן אור מבין ענני סערה.
״תמיד״ הבטחתי וידעתי שאני אעמוד בהבטחה הזו.
ישבנו על הספסל מחובקים. שונים בכל מובן אפשרי אבל גם דומים בטירוף. ואלוהים כמה שהתאהבתי בה אפילו יותר מאי פעם ברגעים הללו.