Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 3

פרק 3-
אריאל-
מכירות את זה שאתן במחזור שהוא האמא של כל המחזורים? אתן כואבות, תפוסות, לא מצליחות לישון, עצבניות וטוחנות כל אוכל אפשרי שעומד בדרך שלכן? אז אני בשיאו של אם כל המחזורים השבוע. זה התחיל בטפטוף קטן וחמוד והתפתח למימידים של שיטפון בעונת המונסונים באפריקה. אני יודעת שזה נשמע נוראי אבל זה מרגיש אפילו נוראי יותר. ובשלוש בלילה אחרי שלושה ימים של כאבים כמעט בלתי נסבלים אני מתעוררת באמצע הלילה ומרגישה כאילו מישהו דוקר אותי בבטן. אני מתכווצת לכדור במיטה שלי ומשתדלת להתמודד עם הכאב כי אני פשוט לא מסוגלת לזוז בשום אופן. אחרי כמה דקות הצרחה הראשונה פורצת מפי ודמעות אלימות שוטפות את פניי. אני לא מסוגלת לשלוט בזה וכל הגוף שלי רועד ומרעיד את המיטה תחתי. אני יודעת שאני מלוכלכת והמצעים שלי הרוסים אבל פשוט לא אכפת לי כי הכאב מעוור אותי וגורם לי לרצות לקפוץ מהחלון.
הדלת שלי נפתחת ואור מציף את החדר רחב הידיים כשקלרמן עומד בפתח. אוי לא. שיט, שיט, שיט. שכחתי ממנו בכלל... ועכשיו... אוי לא.
״אריאל? מה קרה?״ הוא נראה ישנוני, מודאג ולוהט בדיוק באותה מידה לבוש במכנסי הטרנינג השחוקים שלו בלבד.
״כלום״ אני מצייצת ואז צורחת ומחזיקה את הבטן שלי.
״כלום בתחת שלי״ הוא מיד קופץ לידי ומה שהוא רואה גורם לעיניו להתרחב למימדי ענק.
״שיט... הכל מרוח בדם!״ עכשיו הוא נראה בפאניקה.
״אני במחזור״ אני מצליחה להסביר לפני שאני צורחת שוב ומתגלגלת על המיטה.
״זה לא נראה לי כמו מחזור רגיל. אני מזמין אמבולנס״ הוא מכריז במהירות ומושיט יד אל הטלפון שלי.
הוא מכניס את הסיסמא שהוא יודע בעל פה כבר חודשים ומתקשר לשירותי החירום. אני אפילו לא מצליחה למחות או להרגיש בושה כי הכאב לגמריי חוסם הכל. הוא מדבר עם שירותי החירום שיחה קצרה ואז מביא לי כוס מים קרים. אני מצליחה לשתות קצת אבל הכאב לא מרפה ממני. קלרמן מרחיק את השיער שנדבק לפניי המיוזעות ולא נראה שהוא נרתע מכמויות הדם שמלכלכות הכל.
כמו שהכרתי אותו הוא בטח חושב שמחזור זה הדבר הכי דוחה על פני הפלנטה ואני יודעת שאחרי הלילה הזה הסיכוי שהוא יחשוב שוב שאני חמודה אי פעם. לא שאכפת לי מזה. לא אכפת לי מזה. בכלל.
אנחנו לא מחכים הרבה לפני ששירותי החירום מגיעים. קלרמן מדבר עם הפרמדיק בזמן שהראש שלי מסתחרר והכאב מעמעם את חושיי. זמן מה לאחר מכן אני מוצאת את עצמי במיטת בית חולים. אין לי שמץ של מושג איך הגעתי לכאן והכל מעורפל. הפה שלי יבש וביד שלי יש כאב עמום. אבל עכשיו הכאב הבלתי נסבל שקרע אותי לגזרים נעלם כלא היה. כל מה שאני מרגישה זו אי נוחות עמומה כמו במחזור נורמלי.
״היי״ הקול הגברי והצרוד מעייפות מושך את תשומת ליבי ורק עכשיו אני שמה לב שקלרמן יושב לצידי.
הוא לבוש בטרנינג שלו וקופצ׳ון של נבחרת ההוקי, השיער שלו נראה מבולגן מאוד והעיניים שלו משדרות עייפות.
״היי״ אני ממלמלת ונושכת את שפתי התחתונה במבוכה.
״איך את מרגישה?״ הוא קם ממקומו ומניח את ידו הענקית על מצחי מכסה אותו לגמריי.
״חרא אבל הרבה יותר טוב ממוקדם״ אני מנסה לחייך אליו.
״זה היה פאקינג מפחיד. אני לא חושב שבחיים שלי ראיתי כל כך הרבה דם ו... לא משנה״ הוא מניד בראשו כאילו אפילו להעלות את זה על בדל שפתיו מגעיל אותו.
״בחיים לא קרה לי דבר כזה״ אני לוחשת.
״ואני מקווה שגם לא יקרה לך״ הוא מהנהן והדאגה שנוצצת בעיניו החומות מכווצת את ליבי.
״כן״ אני מהנהנת.
״את רוצה שאני אתקשר להורים שלך או משהו?״ הוא שואל אחרי דקה של שקט.
התשובה היא לא. לא שאני חושבת שיהיה אכפת לאמא שלי איפה אני ואם אני חיה או מתה ואבא שלי? אני בספק אם הוא בכלל יכול פיזית להרים את הטלפון בימים אלו במאורת הסמים שהוא נמצא בה הפעם.
״אין צורך״ אני מנידה בראשי.
אני וקלרמן הפכנו לחברים טובים אבל לא שיתפתי אותו בחלק הזה של החיים שלי. החיים שלו היו מדהימים והוא גדל כמו נסיך קטן של מדינה אירופאית כלשהי בזמן שהילדות שלי הייתה לגמרי הפוכה. לא רציתי לראות בעיניו מבט מרחם או מבזה וידעתי שזה ישבור את ליבי.
״אוקיי״ הוא מהנהן.
כמה דקות אחר כך הרופאה מגיעה לבדוק אותי וקלרמן עוזב לבקשתה. היא מסבירה לי שכנראה החודש בגלל איזון הורמונלי לא תקין של גופי רירית הרחם שלי גדלה מידי ולכן המחזור שלי היה קשה מאי פעם.
היא המליצה לי להשאר במחלקה מחוברת לעירוי ליום הקרוב עד שהדימום יחלש ואז היא תשלח אותי הביתה עם כדורים משככי כאבים והמלצה ללכת להיבדק אצל רופאת הנשים שלי. אחרי שהיא עוזבת קלרמן חוזר לחדר עם כוס ענקית של המשקה האהוב עליי- לימונדה ורודה עם שוט של מיץ רימונים וכריכים של עוף מטוגן חריף מ- kfc שהיו הג׳אנק פוד האהוב עליי.
״אמרתי לך פעם שאני פשוט אוהבת אותך?״ החיוך הענקי שעל שפתיי מאיר את פניי לחלוטין.
״כן רק חבל שאת לא מראה לי את זה״ הטון הפלרטטני שלו מצליח להפתיע אותי.
״מישהו רוצה חיבוק?״ אני מרימה גבה משועשעת.
ללא היסוס הוא מושך אותי לחיבוק דוב שמוציא לי את האויר מהריאות. הוא מצליח לגרום לי לחייך וללב שלי להחסיר פעימה. היה קשה לי לבטוח באנשים, לבטוח בהם על אמת. למדתי בשלב מוקדם מידי בחיים שרוב האנשים יעזבו אותך או יתרחקו ממך ברגע שלא יהיה להם עוד צורך בך. למדתי לא להאמין למה שיוצא לאנשים מהפה כי ברוב המקרים ההבטחות שלהם שוות לתחת. למדתי שאם את מאמינה במישהו באמונה עיוורת ושמה את כל הלב שלך בידיים שלו רוב הסיכויים שהלב שלך ימחץ וישבר לרסיסים. ולמדתי בעיקר לסמוך אך ורק על עצמי.
״זה לא הוגן שאת נראית סקסית אפילו בכותנת החולים הזו״ קלרמן נשמע כמו ילד קטן ומתבכיין.
״תפסיק לדבר שטויות״ אני מגלגלת עיינים ולוקחת לגימה הגונה מהמשקה שלי.
״הלוואי שזו הייתה שטות״ הוא נאנח ומקרב אל המיטה שלי את הכורסא הקטנה.
אנחנו אוכלים בשקט את כריכי העוף שלנו ושותים מהמשקאות שהוא הביא לנו (המשקה האהוב עליו היה שייק קרמל-אבוקדו עם אקסטרה קצפת). הוא נראה כל כך חתיך אפילו כשהוא אוכל וזה כל כך לא הוגן כלפי הגוף המסכן שלי שעבר מספיק היום גם בלי להלחם במשיכה הקטלנית שלי כלפי שחקן ההוקי הענקי והמדהים הזה.
אני עדיין לא מאמינה שהצלחתי להחזיק מעמד עד עכשיו אבל לא רציתי שספנסר קלרמן יצא מחיי וידעתי שברגע שסקס יכנס לתמונה הגבר הזה שהיה מצחיק ומוזר וחמוד ומדהים וכל כך אהבתי לבלות איתו וגרם לי להרגיש בנוח זה יקרה. אז העדפתי לשחק איתו את המשחק הקטן שלנו ולא להכנע למשיכה שלי כלפיו למרות שלפעמים זה היה קשה בטירוף, במיוחד אחרי שהפכנו לשותפים לדירה.
״תודה על הכל, ספנס״ אני לוחשת ונוגעת בעדינות בלחיו.
״תמיד״ הוא מחייך את החיוך הנפלא שלו.
אחרי שאנחנו מסיימים לאכול הוא מוציא את הטלפון שלנו ואנחנו עושים מרתון חברים בנטפליקס עד שאני מרגישה את עפעפיי נעצמים באיטיות. תודה לאל על ספנסר קלרמן אני חושבת לעצמי רגע לפני שאני צוללת לשינה. תודה לפאקינג אל על ספנסר קלרמן.