Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 4

פרק 4-
אריאל-
״מהר יותר! אנחנו עייפות היום או מה??״ המאמנת גרשיקוב שורקת במשרוקית שלה וקוראת בקול בזמן שהיא בוחנת אותנו בעייני הנץ שלה.
אנחנו מגבירות את הקצב ואני מרגישה איך הגוף שלי מגביר את המאמץ שלו. אחרי השבוע הזוועתי שעברתי עם המחזור המפלצתי שלי הייתי חייבת לחזור לקרח. אהבתי לשחק הוקי ואהבתי להיות חלק מהקבוצה למרות שעומס הלימודים שלי היה מטורף ולהיות חלק מהקבוצה נגס חתיכה גדולה מזמני הפנוי. ולחשוב שנכנסתי להוקי כי רציתי שאיזה בן יחבב אותי. אומנם היום זה נראה לי מטומטם אבל בגיל 9 הייתי לגמריי דלוקה על ילד מהכיתה שלי בשם קורי  וקורי היה לגמריי אובססיבי עם הוקי. וכמובן שרציתי להרשים אותו ולבלות איתו מחוץ לשעות הלימודים אז שכנעתי את סבתא שלי שאיתה גרתי באותה התקופה להשקיע בי כמה דולרים בחודש ולרשום אותי לשיעורי ההוקי אחר שעות בית הספר. שיחקנו יחד- בנים ובנות. נסיתי כל כך להרשים את קורי שעד מהרה הפכתי לטובה יותר ממנו. בואו נאמר שהתוכנית שלי לכבוש את ליבו לא ממש הצליחה כי הוא בכלל לא אהב את העובדה שבת משחקת יותר טוב ממנו וממילא בשנה שלאחר מכן עברתי בית ספר וחזרתי לגור עם אמא שלי וקורי נשאר זיכרון רחוק עם הפנים הזועפות שלו כשהבקעתי גול. אבל האהבה שלי להוקי לא דעכה והמשכתי לשחק בתיכון אבל בקולג׳ קבוצת הנשים שלנו הייתה כל כך עלובה שאפילו לא נסיתי להתקבל עד שנה שעברה שבה טס הקפטנית שלנו הרימה את הכפפה ויציאה לדרך במטרה להפוך את הקבוצה לאחת הקבוצות הכי טובות בליגה. והיא לגמריי הצליחה... לא שאני חושבת שיש משהו שטס לא יכולה לעשות כי בעייני היא פשוט סוג של וונדרוומן. היא נלחמה בהנהלת הקולג׳ ובכל המכשולים שעמדו בפניה כדי להביא אותנו לנקודה הזו פסיעה מרבע הגמר של הפרוזן פור לנשים בליגת הקולג׳.
בכל האימונים טס והמאמנת דוחפות אותנו לקצה ואני דיי אוהבת את זה. אחרי כל אימון אני מרגישה מותשת ותפוסה אבל גם קלילה יותר וחזקה יותר.
המאמנת שורקת שוב וקוראת לנו להתאסף. היא מחלקת אותנו לזוגות ונותנת לנו תרגילים ואז מחליפה בין התרגילים ואז בין הזוגות. אחר כך אנחנו עושות אימון מול השער ורק אחרי שכל אחת מבקיעה לפחות פעם אחת היא משחררת אותנו.
״פאק זה היה קשוח״ רוז נוחתת בחוסר כוחות על הספסל במלתחות שלנו.
״זה אומר שזה היה טוב״ טס מחייכת ומורידה את הציוד שלה.
״תלוי איך את מגדירה טוב״ קלואי צחקה וכבר נכנסה לאחד התאים של המקלחת.
אני נפטרתי מהציוד המיוזע שלי וחיכתי בסבלנות למקלחת שתתפנה. עשיתי מקלחת חמה וקצרה ואחרי שסיימתי סיימתי את הלבנים שלי, טייץ אפור וקפוצון ענקי עם הלוגו וצבעי הקבוצה. נעלתי את נעלי הנייק השחוקות שלי וניגשתי אל חדר הציוד בזמן שהבנות האחרונות שנשארו במלתחות סיימו להתארגן. בחודשים האחרונים הייתי אחראית על חדר הציוד ועל הניקיון והסדר שלו. זו הייתה עבודה לא קלה אבל השכר היה מתגמל והייתי זקוקה לגמריי לכסף הזה אז כשהמאמנת הציעה לי את העבודה קפצתי על ההזדמנות. חדר הציוד ענקי והריח בו לא משהו אבל אני עומדת בזה בגבורה ומסיימת את העבודה שלי תוך כמה שעות בודדות כשברקע שירי פופ קופצניים. סוף כל סוף אני יוצאת מהזירה כשבחוץ חשוך לגמריי וערימות של שלג מעטרות את המדרכות. אני מתכרבלת לתוך המעיל שלי וממהרת אל הרכב הנאמן שלי שמלווה אותי מימי התיכון. לפני שאני מגיעה אליו אני שומעת את הרעש שמגיע מכיוון השיחים המושלגים בצד הדרך. אני מחליטה להתעלם אבל אז אני שומעת את היללה החלושה מאחורי השיחים המכוסים שלג. אני צועדת בזהירות לעבר השיחים הצפופים ומדליקה את הפנס בטלפון שלי. היללות מתחזקות ככל שאני מתקרבת ועל השלג הלבן אני יכולה להבחין בכתמים אדומים. דם. ואז אני רואה את זה. עין ירוקה אחת ופרצוף קטן ופרוותי. החתול הקטן נראה סובל כל כך והפרווה שלו שפעם הייתה לבנה מוכתמת בבוץ ובדם. החתול מרים את ראשו ברגע שהוא מבחין בי והעין היחידה שלו מפצירה בי לעזור לו. אני מתלבטת לשניות אחדות לפני שאני רוצה לרכב שלי ומוציאה מתא המטען שמיכת פיקניק שנמצאת שם באופן תמידי. אני נעזרת בשמיכה כדי להרים את היצור הקטן והשברירי. הוא מיילל בכאב עצום וליבי מתכווץ. אלוהים. הדימום מגיע מרגלו ואני מבינה שהוא כנראה נדרס. אני מצמידה אותו לחזה שלי וממהרת לרכב. אני מניחה אותו במושב הנוסע מכורבל בשמיכה ומדליקה את החימום בזמן שאני מחפשת וטרינרים באיזור באמצעות האינטרנט. אני מתפשרת על וטרינר שנמצא בבוסטון רק כי הוא מציע הנחה גדולה עבור חיות נטושות וחיות רחוב שזקוקות לסיוע מיידי. אין לי הרבה כסף לבזבז, אין לי הרבה כסף בכלל במיוחד אחרי שנאלצתי לשלם על האשפוז שבשבילי היה יקר גם אחרי שהשתמשתי בביטוח הסטודנט שלי. הביטוח מכסה רק הוצאות מסוימות ואת השאר שילמתי בעצמי. אבל החלטתי שאני הולכת להציל את החתול הזה ואם לא תהיה לי ברירה אני אבקש מקלרמן הארכה למועד תשלום שכר הדירה.
אני נוסעת בזהירות בכבישים החלק ושעה קלה לאחר מכן אני מגיעה למרפאה שנמצאת במרתף של בניין דירות אבל המקום עצמו נראה מסודר ועם תעודות והכל. המזכירה יושבת מאחורי שולחן קטן ואני נושאת בידיי את החבר החדש והכואב שלי. היא מציעה לי לשבת ולחכות עד שהוטרינר יסיים עם המטופל הנוכחי שלו ומיד אחר כך אני אכנס למרות שהגעתי ללא קביעת תור כי זה נראה כמו מקרה חירום. כמה דקות אחר כך מחדר הוטרינר יוצאת אישה עם כלב ענקי מהחדר. המזכירה מחווה לי להכנס לחדר ואני נושאת את החתול עדיין עטוף בשמיכת הפיקניק שמוכתמת בדם.
״את מקרה החירום?״ הוטרינר שהיה צעיר ממוצא הודי עם משקפיים מעוטרות בהדפס מנומר שאל.
הוא היה לבוש בחלוק רופאים לבן שעליו היו רקומות המילים- דוקטור ג׳ייסון פטאל.
״כן. מצאתי אותו בשיחים. הוא מיילל כל הזמן ויורד לו דם, אני חושבת שהוא נדרס״ אני עונה בחרדה ומקווה שהוטרינר יוכל לעזור ליצור חסר הישע.
״טוב אנחנו צריכים לבדוק את זה. אני דוקטור פטאל״ הוא מושיט לי את ידו.
״אריאל ווילר״ אני לוחצת את ידו.
״שימי אותו על השולחן״ הוטרינר מורה לי.
אני מתקשה להיפרד ממנו אבל עושה את מה שהוא אומר. הוא מרים את החתול ומוציא אותו מסבך שמיכת הפיקניק. המסכן מיילל אבל הדוקטור לא נרתע. אני לא יכולה להסתכל בזמן שהוא בודק אותו ועושה לו דברים. אני חלשה מול דם וסבל של אחרים, במיוחד בעלי חיים.
אחרי רבע שעה מייסרת במיוחד שבה גבי מופנה לווטרינר הוא סוף כל סוף מדבר.
״את צודקת המסכנה כנראה נדרסה לפני כמה שעות. הרגל שלה שבורה ויש לה דימום חזק. אני יכול להרכיב לה גבס ולחבוש אותה אבל היא תצטרך המשך טיפול ומעקב״ הוא אומר בטון שקול ואני יכולה לשמוע אותו פותח וסוגר מגירות ומתעסק בדברים שאני לא מעיזה להציץ לגלות מהם.
״היא? זו בת?״ אני שואלת כדי להסיח את דעתי ולהתגבר על הרעד שעובר בגופי למשמע היללות המיוסרות.
״כן. היא בת כמה חודשים מקסימום ולא נראה שיש לה סימנים למחלות כלשהן מלבד תת תזונה״ הוא מאשר.
זה לוקח כמעט שעה אבל לבסוף הוטרינר נושא את החתולה החבושה אחרי שנתן לה זריקה עם משככי כאבים עטופה בשמיכה ורודה עם הדפסים קטנים של חתולים. כמו סוג של כותנת בית חולים. אני לוקחת אותה ממנו ומביטה בה מכורבלת בתוך עצמה. העין היחידה שלה עצומה והפרווה הלבנה שלה נקייה אחרי שהרופא כנראה שטף אותה. הלב שלי מתכווץ ונשבר בשביל בלה הקטנה. ועכשיו גם נתתי לה שם. נפלא.
״אתה חושב שהיא תשרוד?״ אני שואלת את הוטרינר בחשש.
״אם היא תזכה לטיפול נאות, כן. היא תצטרך השגחה, משככי כאבים ומקום חמים להתאושש בו. אני יכול להתקשר לחבר טוב שמנהל בית מחסה לכלבים וחתולים והוא יטפל בה עד שתחלים ויוכל לנסות למצוא לה בית או שאת יכולה לקחת אותה אם את רוצה״ המילים האחרונות שלו פוגעות בי ישר בלב- ׳או שאת יכולה לקחת אותה אם את רוצה׳.
ידעתי שהדבר ההגיוני לעשות יהיה לתת אותה לאנשים שיוכלו לטפל בה ולמצוא לה בית חם אבל אז הבטתי על בלה שהייתה מכורבלת בחיקי ומשהו בתוכי לא יכל לוותר עליה. המתוקה הייתה שלי ורציתי לדאוג לה ולוודא שהיא בסדר ולראות אותו גדלה.
״אני לוקחת אותה״ אני אומרת ללא היסוס.
״בסדר גמור. אם ככה תביאי אותה למעקב בשבוע הבא ואני אתן לך משככי כאבים. שימי לה חמש טיפות בפה שלוש פעמים ביום ותדאגי שהיא תאכל ולא תאמץ יותר מידי את הרגל שלה״ הוטרינר יורה לעברי את ההוראות.
הוא מסביר לי בקצרה על התרופות שהוא נותן לבלה ונותן לי את התרופה עצמה לפני שהוא מוציא לי את החשבון של הטיפול ומורה לי לשלם אצל המזכירה.
כל הטיפול יוצא מתחת למאה דולר ואני יודעת שדוקטור פטאל עשה לי הנחה קטלנית. אני משלמת בכרטיס האשראי שלי אצל המזכירה ולוקחת ממנה את הקבלה וכרטיס ביקור של הדוקטור. אחר כך אני קובעת איתה תור למעקב לפני שאני ובלה עוזבת את המרפאה. אני מכניסה אותה במהירות לרכב ולפני שאנחנו חוזרת לפנוויל אני קונה לה שק קטן של אוכל, קערית, קולר ורוד וחמוד ומסרק. הבחורה הנחמדה בקופה מוסיפה כמה חטיפים על חשבון הבית ואני מודה לה. אחר כך אנחנו נוסעות חזרה לדירה ואני נושאת את בלה בזרועותיי אל תוך הבית החמים. אני מניחה אותה על הספה לצידי וצופה בי ישנה כמה דקות לפני שאני מרשה לעצמי להרגע ולהדליק טלוויזיה. אני מכורבלת בשמיכה וצופה ברוקדים עם כוכבים כשהדלת נפתחת וקלרמן נכנס לדירה. הוא זורק את תיק הספורט שלו בחוסר זהירות על הרצפה ומשמיע קול חבטה חזקה. בלה מרימה את ראשה ומייללת/ זועקת בצורה נוראית.
״פאק!! מה זה לעזעאל?!?!״ קלרמן קופץ במקומו ומניח ידו על הלב שלו.
״הבהלת אותה!״ אני נובחת לעברו ומיד מכרבלת את בלה הנסערת בחיקי כדי להרגיע אותה.
״מה הדבר הזה?״ קלרמן לוקח נשימה עמוקה ואז מפנה אצבע מאשימה לעברה של בלה.
״זו חתולה וקוראים לה בלה״ אני מסבירה ומפנה אותה לעברו כדי שיוכל לראות אותה.
הוא מתקרב בזהירות ו גבותיו הכהות מכווצות. הוא נראה חצי נגעל וחצי מפוחד. זה לא סימן טוב. בלה משמיעה קול נוראי ועושה משהו שלא הייתי עדה לו עד עכשיו- היא מקמרת את גבה וחושפת באיום את שינייה החדות.
״פאק!״ הוא נרתע לאחור ומניד בראשו.
״מספיק ילדה״ אני לוחשת לפרווה הרכה שלה ובלה כמעט מיד מתכרבלת בחיקי כשישבנה מופנה אל קלרמן.
״אני מקווה שיש לך הסבר טוב״ קלרמן מחווה לעברה של בלה.
אני מספרת לו בקצרה על הערב שעברתי ועל הביקור אצל הוטרינר.
״פשוט לא יכלתי להשאיר אותה שם... היא זקוקה לחום ואהבה ואני... טוב אני רוצה לגדל אותה״ אני מחייכת אל בלה שהרגעת בזרועותיי לאט.
״כאן?״ הקול שלו עולה באוקטבה.
״כן... אני יודעת שזו הדירה שלך והכל אבל...״ אני מתחילה וקלרמן קוטע אותי לפני שאני מצליחה לסיים.
״בדיוק. זו הדירה שלי ואת לוקחת לך חתול או מה שהיצור הזה לא יהיה ומביאה אותו לפה? אין פאקינג סיכוי״ הוא מניד בראשו בהחלטיות.
״היא לא יצור! בחייך ספנסר... אני אטפל בה ואפילו לא תרגיש שהיא פה״ אני מתחננת.
״לא וזה סופי. אני צריך להגיש בקשה או מה שזה לא יהיה כדי שנוכל לגדל כאן חיית מחמד ואין לי זמן או כוח לזה ואני שונא חתולים וברור שגם היצורה לא מחבבת אותי״ הוא נראה ונשמע נחוש ואני יודעת שהוא לא ישנה את דעתו.
הלב שלי נשבר מהמחשבה שאני אצטרך לתת אותה למישהו אחר אבל אני יודעת שאין לי באמת ברירה. אני חייבת לגור כאן עוד סוף הסמסטר לפחות וקלרמן הוא באמת הבעלים של הדירה ואם הוא לא רוצה את בלה אז היא לא תוכל להיות כאן.
״בסדר״ אני מצליחה להחליק את המילה מעבר לגוש הדמעות שחוסם את גרוני.
לפני שאני פורצת בבכי כמו ילדה קטנה לפניו אני בורחת לחדר שלי עם בלה בזרועותיי והדמעות לא מאחרות להגיע. פאק. זה כואב לי בלב לדעת שמחר אני הולכת לוותר עליה אז אני מחבקת אותה חזק ומתפללת שמחר זה יהיה קל יותר.