Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 7

פרק 7-
קלרמן-
״פאק״ זו המילה היחידה שיוצאת מפיו של איילי כשהוא צולל למושב העור הרחב במטוס הפרטי ה-׳קטן׳ שבבעלות המשפחה שלי. כי אבא שלי היה צריך שני מטוסים פרטיים גדולים ועוד אחד קטן משום מה. כבר הפסקתי מזמן לנסות להבין איך עובד המוח של ריצ׳רד קלרמן הגדול.
״יאפ״ אני מהנהן בטון הרבה פחות מתרשם.
בלי להשוויץ או משהו אבל מטוסים פרטיים הפסיקו לרגש אותי בערך כשהייתי בן 8.
זו הייתה טיסת לילה אל קולורדו כדי שנוכל לנחות בבוקר, ויהיה לנו את כל היום פנוי לפני אירוע הפתיחה המרשים שתוכנן לערב. המטוס יהיה מוכן למחרת האירוע לקחת אותנו חזרה לבוסטון כי בכל זאת היינו בשיא עונת ההוקי והיה לנו משחק ממש בקרוב ולא יכלנו להרשות לעצמנו להפסיד אימון, לא שהמאמן היה מאשר דבר כזה אבל זה בטח היה לטובה... מסיבות כאלה היו למעשה ההפך ממסיבות- משעממות וממש לא מהנות אבל למדתי להסתדר. בעיקר עם בקבוק דום פרניון או איזו בחורה. נסיתי לגרום לאריאל להצטרף אבל היא העדיפה להשאר עם החתולה או כמו שאני מעדיף לקרוא לה זרע השטן. אז לקחתי את איילי במקום. הוא לא יפה כמו אריאל אבל חשבתי שזה יעשה טוב למשבר הקיומי שהוא נמצא בו כרגע. שנאתי לראות אנשים עצובים, במיוחד כאלה שהיה אכפת לי מהם. הופתעתי כשהוא הסכים כי מעולם לא היינו ממש קרובים... לעזעזאל אני לא בטוח שמישהו מאיתנו היה באמת באמת קרוב לאיילי אולי רק קייסי ולפעמים לוק אבל גם זו הייתה קרבה מבוקרת. הוא תמיד היה נראה לי כמו קיפוד שברגע שמישהו מתקרב אליו כל פעמוני האזהרה בראשו מצלצלים והוא מתקפל לכדור ומציג לראווה את הקוצים שלו שמאותתים שמסוכן להתקרב. אבל לאחרונה איילי מתנהג באופן שלא ממש מתאים לאופי שלו כמו למשל לוותר על ההתמחות שלו בהוצאה לאור בבוסטון ולחתום עם קבוצת הוקי מהליגה הלאומית. קבוצת הוקי דרומית לא פחות ולא יותר. הוא היה אחד משלושת השוערים הכי טובים בליגה ללא ספק אבל כולנו ידענו שהוא לא יילך בנתיב ההוקי לעולם. אבל הנה הוא הפתיע.
הדיילת שלנו, בחורה בלונדינית עם חיוך קצת קריפי וניתוח אף כושל יצאה מאחורי הוילון בטפיפות עקב.
״שלום לכם ותודה שבחרתם לטוס קלרמן איירליינס״, היא ציחקקה מהבדיחה הלא מאוד מצחיקה של עצמה.
״בבקשה״ עניתי בכל זאת בציניות.
״הו... אני מילי הדיילת שלכם. כל דבר שתצטרכו אתם לוחצים על הכפתור לצד המושב בכל שעה. אני רק אעביר לכם את נהלי הבטיחות בקצרה וכבר אסתלק לי״ היא ממשיכה בטון הקצת מעצבן שלה אני חייב להודות.
היא עושה לנו הדגמה, מסמנת את היציאות ומראה לנו איך להשתמש במסכות החירום ואז שואלת אם היא תוכל להביא לנו משהו. אני מוציא לנו שני משקאות אנרגיה מהמיני בר ומבקש ממנה שקית של צ׳יפס בטעם חומץ ומלח. איילי מהסס לרגע אבל אז מבקש את הצ׳יפס בטעם ברביקיו. והנה למדתי עוד משהו על איילי- הוא אוהב צ׳יפס בטעם ברביקיו.
זה לוקח לה בערך דקה ללכת ולחזור ואז להעלם שוב מאחורי הוילון. שתי דקות אחר כך הטייס מבקש מאיתנו לחגור ומאחל לנו טיסה נהדרת וללא תקלות. תוך כמה דקות אנחנו כבר באויר.
את השעות שאחר כך אנחנו מבלים במשחק של סופר מריו קארט בקונסולה המשוכללת שמותקנת במטוס. איילי מחסל לי את הצורה באופן שיטתי ובאיזשהו שלב נמאס לי אז אנחנו עוברים לשחק קראש טים רייסינג אבל הוא מכסח אותי גם בזה ואני יודע שעוד הפסד אחד ואני אצא מדעתי אז אנחנו עוברים לראות סרט. איילי בוחר בסרט הכי חדש בסדרת הספין אוף של הארי פוטר עם המכשף ההוא... נו, זה ששיחק את סטיבן הוקינג. באמצע הסרט אני כבר מוריד את המושב שלי, קוטף את השמיכה הרכה ונרדם. כמה שעות לאחר מכן יד עדינה על כתפי מעירה אותי והפנים של הדיילת הרבה יותר מידי קרובות אליי.
״בוקר טוב, מר קלרמן הצעיר״ היא מחייכת ואז פותחת את החלון שממש מולי ונותנת לשמש לצרוב לי את העיינים, פאק.
״בוקר טוב, מר סטיוארט הצעיר״ היא עושה את אותו הדבר לאיילי.
הוא גונח ומעביר יד על שערו שקצוץ וקרוב לגולגולת ועומד בניגוד לזקן המטורלל שלו. הוא היה נראה כמו חוטב עצים או רוצח סדרתי בימים אלו אבל נראה שהוא חיבב את המראה.
״אנחנו נוחתים בעוד חצי שעה״ היא מודיעה ואז נעלמת חזרה אל מאחורי הוילון.
אני ואיילי מתחילים להתארגן ועושים תורות בשירותים הקטנים אך המפוארים להפליא. אני מצחצח שיינים ומסרק את השיער שלי ואז מחליף חולצה וגרביים. אנחנו נועלים את הנעליים ושמים על עצמינו מעילים בזמן שמילי מגישה לנו קפה ועוגה. הטייס מודיע על נחיתה בעוד כמה דקות ואנחנו נחגרים. הנחיתה חלקה כמו ההמראה ועד מהרה הטייס מגיע ללחוץ את ידנו לפני שאנחנו יורדים מהמטוס בטרמינל הפרטי באספן, קולורדו.
״כמו בסרטים, אה?״ איילי מצביע לעבר הג'יפ השחור שמחכה לנו לצד המטוס.
״משהו כזה״ אני מושך בכתפיי.
הנהג הלבוש חליפה ומעיל יוצא מהרכב ופותח עבורנו את הדלת למושב האחורי.
״מר קלרמן, מר סטיוארט״ הוא מחווה בראשו.
איילי מתאפק לא לצחוק והאמת שגם אני. חייתי כל חיי כמו שמוק עשיר ומוגן אבל במעבר לקולג׳ התבגרתי המון וראיתי איך נראים החיים האמיתיים ופגשתי אנשים שהיו צריכים להלחם בשביל מה שיש להם שבכנות זה כנראה מה שעושה האדם הממוצע שלא חיי ברמת האלפיון העליון.
אנחנו נכנסים פנימה וריח העור מכה באפי. הנהג מביא את התיקים שלנו ומעמיס אותם לתא המטען. ואז אנחנו יוצאים לדרך.
אספן מושלגת ויפיפה ושקטה. הנהג שלנו נוסע בזהירות אל עבר בית המלון המחודש שאבא עבד עליו במשך חודשים רבים. את המלון המקורי באספן רכש סבא רבא שלי לפני מיליון שנה בערך. הוא הרס חלק מהמבנה המקורי שהיה בית יתומים או משהו כזה ובנה מלון מפואר בזכות הכסף שעשה מהמלונות המצליחים שלו בבוסטון וניו יורק. במשך שנים המלון נשאר אותו דבר עד שאבא החליט על שיפוץ מסיבי. המבנה היה עתיק והתחיל להראות סימנים של לחץ ואם יש משהו שאבא שלי שנא יותר מלהפסיד כסף היה ביקורות גרועות על אחד המלונות. אז הוא השקיע מליונים בחידוש של סילבר סוואן אספן.
המלון מתגלה לענינו כשאנחנו דיי רחוקים אבל העובדה שהוא כה בולט רק מעידה על כמה כסף ומאמץ הושקע בו.
״זה המקום?״ איילי מצביע אל הבניין.
״כן״ אני מאשר.
״וואו ואני חשבתי שאתה שמןק מטומטם ועשיר״ הוא מניד בראשו.
״ועכשיו?״
״ועכשיו אני יודע שאתה שמוק מטומטם ומגה סופר עשיר״ הוא מחייך חצי חיוך מתגרה.
״סתום את הפה, איש המערות״ אני מוציא לו לשון באופן ילדותי להחריד.
״אתה מקנא כי בחיים לא יהיה לך זקן כל כך יפה״ הוא מושך בכתפיו.
שקר. יש לי זקן דיי מדהים אם יורשה לי להעיד על עצמי. אבל העדפתי להגיע מגולח ואחרי תספורת לכאן כי... טוב כמה שפחות ביקורת ככה יהיה טוב יותר.
ברגע שאנחנו מגיעים לבית המלון הבל בוי כמעט רץ אל אלינו.
״ברוכים הבאים לסילבר סוואן, אספן. אני פיליפ ואני כאן לשירותכם״ הוא חייך חיוך ענקי ואז רץ לדלת ופתח לנו אותה.
אני ואיילי נכנסו פנימה ופקידת הקבלה שלחה אלינו חיוך ענקי. בניגוד לדיילת הקריפית משהו היא דווקא נראתה נחמדה. עור שחום, שפתיים מלאות ושיער מתולתל וקופצני.
״ברוכים הבאים לסילבר סוואן, אספן. מר קלרמן ומר סטיוארט הסוויטה שלכם מוכנה״ היא הוציאה מכיס הג׳קט שלה שני כרטיסים מגנטים בצבע כסוף שעליהם היה חרוט מספר החדר והלוגו של המלון.
״תודה אולה״ אני מחייך לעברה את החיוך הממיס שלי.
״בבקשה, מר קלרמן״ היא מחייכת חזרה ומעפעפת בריסיה הארוכות.
״בוא נזוז״ קלרמן מושך אותי מהשרוול.
אני זורק אליה עוד חיוך לפני שאיילי מצליח למשוך אותי משם אל המעלית. אנחנו עולים לקומה ה-24 שבה יש שתי סוויטות. האחת שלנו והשנייה תקבל אליה אורחים רק אחרי הפתיחה החגיגית.
איילי פותח את הדלת הכפולה המעוטרת בצבעי כסף. בפנים חלל הסוויטה המחודש נראה שונה כל כך מהמראה הקודם והעתיק של המלון. הכל בגווני כסף, שחור ולבן והרבה יותר מודרני ומושקע. יש הרבה זכוכית, מרפסת, ג׳קוזי כמה חדרי שינה עם מיטות קינג סייז והרבה אומנות כמו ציורים, אגרטלים מלאי פרחים, פסלים וכו׳. הנוף שלנו מושלם ומשקיף להרי קולורדו המושלגים ואל הרכבל. כמו ארץ חורף קסומה ומושלמת.
״הולי פאק״ איילי ממלמל ומתחיל לצלם.
הוא נראה קצת בהלם. בזמן שהוא מתרגל אני פותח את הדלת לבל בוי שמגיע עם התיקים שלנו ונותן לו טיפ שמן ואז מתפנק על בירה גרמנית איכותית מהמיני בר ומתפרש על אחת הספות הלבנות מול הטלויזיה השטוחה עם המסך הענקי. יש איזו תוכנית בוקר משעממת אבל הם מדברים על הקולקציה החדשה של איזה מותג הלבשה תחתונה ויש הדגמה עם דוגמניות אז מי אני שאסרב?.
הטלפון שלי מצפצף בצליל של הודעה נכנסת כמה דקות אחר כך.