Crushing the ice- penwill hockey 5

פרק 25

פרק 25-
אריאל-
משחק הוקי קטלני ותזזיתי התרחש למול עיני אבל לא הצלחתי להתרכז במשחק גם אם חיי היו תלויים בכך. לא הצלחתי לעקוב בעייני אחרי התנועות המהירות של ספנסר או אחרי הדיסקית שנעה באלגנטיות אלימה על הקרח. לא הצלחתי להתרגש או לצרוח בהתלהבות עם טס, סיירה ולונה כשהבנים הבקיעו גול מול היריבים שלהם. המוח שלי היה במקום אחר, בדאגה שכירסמה בתוכי במשך ימים שלמים. האולטימטום של אבא שלי פוקע בעוד יומיים. הוא מתקשר בכל יום להזכיר לי את זה ואני צריכה להעמיד פנים בפני ספנסר שהשיחות בנינו חיוביות ושהוא החליט לשמור על קשר. זה היה פאקינג בולשיט. שקלתי לספר לו את המרה כל הזמן אבל אף פעם לא מצאתי את התזמון הנכון או המילים הנכונות. הפחד שיתק אותי. לא רציתי לאכזב את ספנסר, לא רציתי להניח על כתפיו אחריות לדבר כזה ולא רציתי לבקש ממנו כסף. זה היה נוראי להתהלך עם הדבר הזה בבטן במשך כל הזמן הזה. יכלתי להסתיר את זה ממנו רוב הזמן אבל ספנסר הכיר אותי טוב מידי והוא עלה על זה שמשהו לא בסדר. הוא לא חיטט ואולי הניח שזה קשור למה שקרה בבוסטון שהוא כבר ידע עליו. הוא הזמין לי כל הזמן אוכל טעים, הפתיע אותי עם פרחים באחד השיעורים שלי, קנה לי כרית חמודה בצורת אבוקדו וכל הזמן ניסה לגרום לי לחייך בדרך השטותית והמקסימה שלו. וזה עזר אבל אז נזכרתי באסון שהבאתי עליו עם העבר המכוער שלי ועם האבא הפסיכי שלי ומיד הרגשתי רע שוב. זה היה מעגל אכזרי והייתי צריכה לשבור אותו לפני שיהיה מאוחר מידי.
״את בסדר?״ נגיעה קלה בזרועי כמעט הקפיצה אותי מהמושב.
זו הייתה טיילור. בניגוד לטס, סיירה ולונה היא דווקא הייתה שקטה. היא צפתה במשחק תמיד בתשומת לב רבה ועצמה עיינים כאילו שהיה מדובר בסרט אימה כשהייתה התכתשות אלימה על הקרח. דבר שקרה הרבה מאוד פעמים כמתבקש ממשחק הוקי.
״כן״ שיקרתי.
״מה שזה לא יהיה את צריכה לדבר על זה. לשמור בבטן זה הדבר הכי גרוע בעולם״ היא שלחה לי חיוך זהיר ועוד עצה מדויקת להפליא.
לעזעזאל הבחורה הייתה שקטה אבל כשהיא דיברה זה היה ישר ולעניין. והיא צדקה. אני צריכה לספר לו וכמה שיותר מהר יותר טוב.
״את צודקת״ הנהנתי.
היא טפחה על גבי בעידוד ואז עצמה את עיניה בכוח כשלוק תיקל על הקרח את הקפטן של אלמור. חצי שעה לאחר מכן הייתה שריקת הסיום של המשחק. פנוויל ניצחו שוב בפער של גול אחד בלבד. ספנסר שיחק נפלא ואני בספק אם זה היה המקרה אם הייתי מספרת לו. יצאנו מהיציאה האחורית וחיכינו לבנים כדי ללכת לחגוג ב׳פנוויל קריוקי בר׳ את הניצחון שלהם. הבנות שוחחו בהתלהבות על המשחק וטס שיחזרה את התיקול ההיסטרי שלוק ביצע על הקרח. טיילור פחות התחברה לתיאורים המלבבים.
הבנים יצאו מהבניין משולהבים ואפופים בהילת ניצחון. ספנסר תפס אותי מהישבן והרים אותי בקלות. אני כרכתי את זרועותיי סביב צווארו ואת רגליי סביב מותניו.
״איך הייתי?״ הוא חייך את החיוך הלבן והיפה שלו.
״מדהים״ אמרתי בכנות.
הוא נישק אותי וכמו תמיד הלב שלי פעם במהירות והתחתונים שלי התרטבו. הוא היה קוסם.
״מספיק להתמזמז, בוא נזוז קלרמן!״ ג׳ייס צעק לעברנו כשהוא ולונה צעדו אל המכונית שלו.
״מוכנה לקצת קריוקי?״ הוא הרים גבה שובבה.
״אני לא חושבת שיש משהו שיכול להכין אנשים לכישורי השירה שלך, מותק״ ציחקקתי.
״לא יפה!״ הוא צבט את ישבני.
״איי!״ נשכתי את ידו והוא הוריד אותי לקרקע ורק צחק.
פאק אני אוהבת אותו. ואני עומדת לאכזב אותו בגדול.
ברגע שנכנסנו לרכב היפה שלו הבטן שלי התהפכה. הוא נסע לעבר הקריוקי ואני תהיתי אם אני מסוגלת להעמיד פנים ערב שלם. התשובה הייתה לא ענקי. לא הייתי מסוגלת להעמיד פנים אפילו עוד דקה שהכל היה בסדר כי שום דבר לא היה בסדר.
״בייב, אנחנו יכולים ללכת הביתה במקום לקריוקי?״ שאלתי ובהיתי בצדודית פניו המהממת.
״למה? קרה משהו?״ הוא תהה בדאגה גלויה.
״אנחנו פשוט צריכים לדבר״ זה כבר גרם לו להזדקף בכיסא ולגופו להכנס למתח.
״על?״ הוא הרים גבה.
״בבית״ מלמלתי.
הוא הנהן וסובב את הרכב. הנסיעה עברה עלינו בשתיקה מתוחה. וכשהוא חנה את הרכב מול הבניין הבטן שלי שוב התהפכה. שיט.

קלרמן-
ידעתי שמשהו קורה. ככה זה כשאתה מאוהב בחברה הכי טובה שלך... את לומד לזהות את מצבי הרוח, הטיקים הקטנים והאמיתות השקטות שמסתתרות תחת מעטה של ׳אני בסדר׳. ישבנו על הספה בדירה, בלה התכרבלה בחיקי ואריאל לא הסתכלה עליי. סימן רע.
״מה קורה?״ דרשתי לדעת.
כבר ימים שלמים שמשהו לא בסדר והיה לי נמאס להלך על קליפות ביצים ולתהות מה לעזעזאל אני מפספס ואם זה משהו שעשיתי.
״זה קשור לאבא שלי״ היא הודתה.
״מה קרה לו? הוא שוב במאורת הסמים?״ מיד זה היה הדבר הראשון שחשבתי עליו.
״לא. נוח לו מאוד במקום שסידרת לו״ היא כמעט גיחכה.
״אז?״
״מרטי, החבר שבא לבקר אותו בבית החולים היה שם בערב שבו לקחנו אותו מהמזבלה. הוא צילם אותך מחזיק את המחט, משלם כסף לאיש שאיים להרוג את אבא שלי ומתכופף כדי לבדוק מה עם אבא שלי... הם איימו עליי שאם לא תשלם לו רבע מיליון דולר ותקנה לו מכונית יוקרתית הוא יפיץ את התמונות בצהובונים והם יחגגו על זה. הוא נתן לי שבוע לעמוד בתנאים שלו ועכשיו אני... אלוהים... אני מצטערת, ספנס״ היא דיברה במהירות כאילו שאם תפסיק לשנייה לא תוכל לסיים והמילים האחרונות עיניה היפות התמלאו דמעות והיא נראתה כל כך מפוחדת ואשמה שמשהו בתוכי נשבר.
״חתיכת בן זונה!״ נהמתי ובלה המפוחדת קפצה מחיקי תוך כדי יללה בטון גבוה.
״ספנס...״ אריאל מלמלה ודמעות שקופות וגדולות זלגו מעיניה.
שיט. שיט. שיט.
״למה לא סיפרת לי לפניי? בבוסטון?״ הנחתי את ידיי הגדולות על כתפייה הרועדות.
״מה הייתי מספרת לך? איך הייתי מספרת לך? אני כל כך נבוכה ומתביישת... הכל קרה בגללי, בגלל האבא הדפוק שלי. לא הייתי צריכה לקחת אותך איתי, לא הייתי צריכה ל...״ היא נשברה וטמנה את פניה בחזה שלי.
הבכי שלה קרע לי את הלב והזעם כלפיי האבא החלאה שלה התמוסס והפך לדאגה רכה כלפי הבחורה שאהבתי בכל ליבי. ליטפתי את ראשה ונתתי לה לבכות ולפרוק את הכאב, הפחד והרגשות המעוותים שנשאה בקרבה כל השבוע.
״ששש הכל יהיה בסדר״ לחשתי לה.
״איך?״ היא יבבה.
״אני אדבר עם אבא שלי. הכל יעלם, יש לו כוח כזה״ הבטחתי לה.
הדבר האחרון שהתחשק זה לדבר עם אבא שלי או לבקש ממנו משהו או לחשוף בפניו משהו שבוודאי יגרום לו לגחך בהנאה ולתפוס אותי עם המכנסיים למטה. אבל לא ממש הייתה לי ברירה... הדבר האחרון שרציתי היה לראות את התמונה שלי עם מזרק הרואין במאורת סמים מרוחה על השער הראשי של מדורי הרכילות בבוסטון. הבן הסורר של משפחת קלרמן. פאק.
״אני מצטערת, הכל באשמתי״ אריאל משכה באפה ועיניה החומות נצבעו בחרטה כנה ואשמה משתקת.
״הכל באשמת האבא המזוין שלך, שמעת אותי?? אל תעזי להאשים את עצמך!״ הבטתי לה ישירות בעיינים והבהרתי לה מה בדיוק אני חושב בעניין.
״אני אוהבת אותך, ספנסר קלרמן״ היא אמרה בשפתיים רוטטות ונפוחות מבכי.
״ואני אוהב אותך, לא משנה מה״ ניגבתי את דמעותיה ומשכתי אותה לחיקי.
נישקתי את ראשה ונחלצתי אותה במשך שעה ארוכה. לא היה אכפת לי מהאבא הבן זונה שלה או מהאבא המנוול שלי, לא היה אכפת לי משום דבר מלבד לוודא שהבחורה שלי בסדר ולדאוג לה. הם לא ידעו ומעולם לא ידעו מה זה באמת לאהוב מישהו ולדאוג לו. לאהוב אותו יותר ממה שאתה אוהב את עצמך. הם לא ידעו וזה היה ההפסד שלהם בחיים.