Village girl with high heels

פרק 31

אריק הוריד את פניו לתוך הידיים שלו. "אני כבר לא יודע מתי אתה רציני", מלמל. "יש לנו חלון הזדמנויות מאד קטן, אריק", ת'ומאס בקושי ביטא את שמו, "אנחנו עושים את זה", אמר בקשיחות, בלי להביט בי. כמו מין מסר כזה, הוא בטוח שאפשל במשהו. גלגלתי את עיניי והסתובבתי לאריק, מעבירה כמה קצוות משיערו לאחור. "זה עכשיו או לעולם לא, אני לא אעזוב את ידך, אף לא לרגע". הבטחתי לו, אבל לא לעצמי. הוא חייך חיוך קטן, כאילו מנסה להסתגל לרעיון, אבל אותו חיוך, הפך בשניה לנשיכה קלה של השפה שלו, הוא עדיין לא בטוח.  "לעזאזאל אריק, תתאפס על עצמך כבר!", ת'ומאס החל לאבד את סבלנותו. "אם זו הייתה ליליאנה, לא היית חושב פעמיים", הוסיף. עיניו של אריק בהקו, הזעם התחיל להתפשט תחת עורו, "תנשך את לשונך ת'ומאס, אני לא אחד מחיילי הכפר שלך". נשפתי בכבדות והתחלתי ללכת לבד. ידעתי שאני מתנהגת באנוכיות, הולכת בעצמי לקו השומרים, אבל המתיחות בין שניהם החלה כבר לחנוק גם אותי. כאשר השיירה ממקודם עברה אותנו, רכבו על סוסים שחורים, שומרים הלבושים בשריון כבד. כל מי שגר כאן יודע, המקום היחיד בו ניתן לראות סוסים שחורים הינה שבדיה הדרומית, ובמידה וישנם עיטורי כבוד ואצילות עליהם, הינם שייכים לממלכת רדיסון בלו. 

אריק ות'ומאס רצו לעברי, "לאן את בורחת?" תפס בכתפי, מבוהל מעט. "אם תמשיכו לריב, אצטרך לעשות הכל בעצמי", צחקתי, אבל שניהם רק הביטו בי באימה. "מצטערת.." אמרתי לבסוף בקול שקט. אריק נאנח והוביל אותי חזרה למקום המחבוא שעמדנו בו קודם. "החלטת?" שאלתי לבסוף. "כן, אנחנו עושים את זה." ענה ת'ומאס במקומו.
מצאנו חלון, אליו הטיפוס יחסית קל מהאחרים, סביבו ישנם הכי פחות שומרים. התוכנית הייתה להרוג את תשעת השומרים אשר שרצו סביבו, להתגנב אל אותו החלון ומשם לטפס פנימה אל תוכו. שניהם הוציאו את פגיוניהם, והתפזרו לצדדים. תוך דקות אחדות, נשמעו אנחות כאב מעורבבים בצלילי התזה. נשארתי דוממת במקומי, ת'ומאס חזר, פניו נוטפים בדם טרי שלא שלו. "הרגתי את החמישה בצד שלי, נשארו עוד ארבעה עבורו. כדאי שאלך לעזור לו", אמר והביט בי לשניה בודדה.

"אם תזוזו, אף עוד צעד אחד, חייה יגמרו כאן ועכשיו", אמר בקול צרוד. "איך יכול להיות שפספסתי אותו בחישוב", הביט ת'ומאס בשומר, מבולבל. אצבעותיו של אריק התהדקו על פגיונו בחוזקה, משאירות חותם על עורו. "תורידו אותם, את הנשקים, מיד." פקד עליהם. הם השתהו לכמה שניות, אך כאשר הזיז את הסכין כמה סנטימטרים קרוב יותר אל העורק בצד גרוני, זרקו אותם מטה. "אני מצטערת" מלמלתי, נלחמת בדמעות, לא נותנת להם לצאת. "לא הצלחתי להילחם בו", השפלתי את מבטי. כמה שניות אחרי שת'ומאס רץ לעזור לאריק, אחד השומרים קפץ לעברי מצדו הדרומי של היער, ולא הצלחתי להיאבק בו. אותו שומר, תפס בשיערותיי, והענף שהחזיק אותן ביחד, נשבר וכל שיערותיי התפזרו מטה.
ידו איבדה את אחיזתו החזקה בראשי, והבנתי שזו ההזדמנות שלי. מצדי נעליי, הוצאתי את הפיגיון שנתנה לי אוליביה, וסובבתי את ידי אליו, מפלחת את בטנו התחתונה. ת'ומאס ואריק תמיד גרמו לזה להיראות קל, אך זה היה קשה משזה נראה, הייתי צריכה להעביר את כל משקל גופי בכדי להכניס את הפיגיון עד הסוף. השומר נאנק מהכאב, נפל מטה וגופו פירכס מעט. "ממזרה בהירת שיער..." מלמל, וגופו חדל מלזוז.