אוליביה הושיטה את ידה מעל גופי בתנועת עצירה. "תעצרי" אמרה. הינהנתי, מביטה בשומרים שהתהלכו בפנים. "מה עושים, מה עושים.." מלמלה לעצמה. אוליביה נשכה את שפתה התחתונה, מה שהיא תמיד עושה כשהיא לחוצה. הבטתי בלבוש שלהם, הם אפילו ענדו קסדות, שונים מאד מהשומרים ביערות. "השריון שלהם, ניקח אותו!" אמרתי לפתע. אוליביה הביטה בי בהפתעה, סוקרת את שני השומרים שעמדו הכי קרוב אלינו. "רעיון טוב" חייכה והוציאה את הפגיון שלה. "את מוכנה להריגה הראשונה שלך?" שאלה. ואז, קפאתי. "אני לא בטוחה" אמרתי בשקט. אוליביה נאנחה והוציאה את הפגיון השני שלה, "את תורידי להם את הקסדות" אמרה במהירות ובשנייה קפצה פנימה. בבעיטה, העיפה את חרבותיהם מידיהם ואז תפסה אותם בגרונם לאחור, אליי.
שאר השומרים לא שמו לב, הם היו רחוקים יותר. היא זרקה אותם על ידי, אך הם החלו להיאבק חזרה. הורדתי לאחד שהיה הכי קרוב אליי את קסדתו, והוא הביט בנו מתכונן לצעוק, אך לפני שהספיק אוליביה תקעה בו את פגיונה. הדם ניתז לכל מקום, כולל שמלתי, ונשמתי בכבדות. השני התפתל ושלח את ידו אל עבר גרונה של אוליביה, אך היא ריתקה אותו בשניות. הורדתי את קסדתו גם כן והוא החל להשמיע קולות מאבק, במהירות עזבה אוליביה את אחת מידיו ושיספה את גרונו. עוד דם ניתז, הפעם על הפנים של שתינו. פלטתי זעקה קטנה, ואוליביה הביטה בי מנידה בראשה. הבטתי מאחורינו, השומרים עדיין לא שמו לב. אוליביה ואני החלפנו מבטים והתחלנו לפשוט את שריונם.
****
ניסיתי להתרומם, "זה כל-כך כבד! לא נוכל לרוץ איתו" מחיתי, נחנקת תחת טון הברזל שלבשתי. "נתמודד" חייכה חיוך קטן ולבשה את קסדתה, עשיתי כמוה. "תתנהגי רגיל, תנסי לענות רק בהינהון או בהנדת ראש, אם ישאלו אותך משהו מסובך תנסי לבודד אותו בפינה ואני אטפל בשאר" הדריכה אותי, "אני אעקוב אחרייך למגורי המשרתים" הוסיפה. הינהנתי, לחוצה מתמיד ונכנסנו פנימה. התהלכנו על הרחבה באיטיות, מחקות את התנהגות שאר השומרים. בנתיים אף אחד לא שם לב.
הצבעתי על פנייה שמאלה, בה היינו צריכות לעבור. אוליביה הינהנה ומיהרנו לפנות. הלכנו מספר דקות ופנינו שמאלה שוב, כשלפתע יצא שומר מאחד החדרים במסדרון. הוא הביט בנו בהפתעה. המשכנו בדרכנו, לא מוציאות מילה, יכולתי להרגיש את אצבעותיי רועדות. "עצרו!" צעק לפתע. אוליביה ואני הסתובבנו בבהלה, אך הוא התקדם בכלל למספר שומרים אחרים שהיו מאחורינו וטפח על כתפיהם. הם המשיכו חזרה לרחבה. נאנחתי בהקלה והמשכנו. "פנייה אחרונה" לחשתי ופנינו ימינה.
השריון היה חם, כבד ולח. היה קשה לנוע. "אני חייבת לעצור אוליביה, לדקה אחת" התחננתי. אוליביה הנידה בראשה ומשכה אותי. "כל זמן שאנחנו בפנים, ת'ומאס ואריק חשופים לסכנה" ענתה בלי להביט בי. הבטתי ברצפה בהשפלה. הורדתי את ידה משלי, "את לא צריכה להתנשא" פלטתי והיא נעצרה. "סליחה?" שאלה בפתעה ונעצרה מולי. "את טובה יותר, אוליביה, אני יודעת. את הציידת, הלוחמת, את תמיד האחת שכולם רוכשים לה כבוד, אבל תפסיקי. תפסיקי להתנהג אליי כנטל." יישרתי את מבטי אליה והמשכתי ללכת. "את טיפשה, ליליאנה" נשפה. "סיכנו את חיינו עבורך, אני, ת'ומאס, אפילו אריק. ובמקום לברוח מכאן, את מחפשת אחר ילדה שדיברת איתה פעם אחת בחייך. את מבוקשת, ואת חוזרת לאותם הסורגים שמהם ברחת" הרגשתי את זעמה צולף בי.
הגענו", אמרתי בשקט, מנגבת מספר דמעות".
YOU ARE READING
Village girl with high heels
Romantiek.ליליאנה סקארד, חיה בכפר קטן בשבדיה בשנת 1826 .מועמדת להבחר כראש מועצת הכפר, עד שמשפחתה בוגדת בה .בסיפור היא מכירה גבר אשר משנה את חייה, ויחד איתה הוא חווה את סיפור ההישרדות שלהם
