Village girl with high heels

פרק 22

אריק הצמיד אותי אליו, לא מעז לנשום. הוא העביר את אצבעו על פיהו כסימן שעלינו להיות בשקט.

הינהנתי ועצמתי את עיניי. שמעתי את השיירה עוברת ממש על ידנו, רציתי לראות מיהם החיילים, האם וויליאם שלח אנשים אחרינו? אבל לא העזתי לפקוח את עיניי.

לאחר מספר דקות אריק התרומם מעט, "אפשר לצאת" אמר לבסוף, מושך אותי אחריו.

קמתי אחריו, מנקה ממנו את העלים שנדבקו אל מכנסיו ואל שיערותיו ואחר כך ניקיתי את עצמי.

התחלנו ללכת חזרה לקרחת היער, אוליביה ות'ומאס כבר ישבו שם, מרוכזים במשהו.

רצתי אליהם, "אתם בסדר? איפה הייתם?" שאלתי, מעבירה מעט את ידיי בשיערותיה האדומות. "באחת השוחות על-יד הנהר" השיבה וחזרה להתרכז.

הסתכלתי אל המקום שאליו הביטה, אך לא ראיתי כלום. כשלפתע ללא שום אזהרה, זרקה את סכינה בתנופה חדה ומושלמת שחתכה את האוויר, ופילחה את גופו של סנאי שהיה בתחילתו לטפס על העץ. "ארוחת ערב" חייכה והלכה להרימו.

אריק הביט בה המום, "כיצד רכשת כישורי ציד כאלו?" שאל, סוקר את הסנאי שלקחה. "זו הייתה העבודה שלי בכפר" ענתה בקול עצוב, "גם הוריי היו ציידים, והם הספיקו ללמד אותי את מה שיכלו" משכה בכתפיה, ראיתי שלא רצתה להיזכר.

אך אריק המשיך, "הם היו בכפר?" שאל בשקט, "כשקרה..מה שקרה" הוסיף כמעט בלי קול.

אוליביה הנידה בראשה, "הם מתו, שבע שנים אחרי לידתי" החלה להוריד את פרוות הסנאי. "אני מצטער" אמר.

אוליביה רק חייכה, "צריך עוד כמה כאלו, אחד לא יספיק" טילטלה את גופו הקטן של הסנאי.

התיישבתי על יד ת'ומאס, אריק ואוליביה יצאו לצוד. "איך אתה?" שאלתי, מביטה מעט בפניו החיוורות.

הוא לא הביט בי, רק תלש עלים מין הדשא הירקרק שהקיף אותנו. "אלה לא היו החיילים של בולידן, או של הנסיך" אמר לפתע.

הבטתי בו בהפתעה, "אז מי הם היו? זיהית?" שאלתי אותו. "הסוסים שלהם היו מעוטרים וצבע עורם שחור " יישר את מבטו אליי והבנתי מיד.

בממלכת בולידן הסוסים הינם רק לבנים, רק בשבדיה הדרומית הסוסים שחורים. "מה אתה חושב שמטרתם היא?" המשכתי בשאלותיי. "אין לדעת" משך את כתפיו.

הינהנתי, "ת'ומאס, מה באמת קרה בכפר?" התעניינתי, מקווה שיענה לשאלתי. "את בטוחה שאת רוצה לדעת, אחות קטנה?" משך מעט באפו, נזכר בטבח חברי הכפר שלנו.

יישרתי את גבי, "מאד", וחיכיתי שימשיך.

הוא לקח נשימה עמוקה, "זה היה יום השוק השבועי. אחרי שטיפלתי בסוסים, ירדתי לקנות ביצי תרנגולות וחמאה. אחרי שאוליביה עזבה, נאלצנו לחיות ללא בשר. היא מינתה את שון לצוד, אך הוא לא הצליח, הוא לא היה מוכשר כמוה." התחיל, והדגיש את המילה 'היה'. "אחרי שכבר המצרכים היו בידיי, נשמעה צרחה איומה מהצד המערבי של הכפר, איפה שאנחנו מדליקים את המדורות בערב. זרקתי את אשר החזקתי ורצתי אל עבר המדורות, בהן התאספו חצי חברי הכפר בתוך עיגול, התפרצתי לתוכו ובאמצע שכב סטפן, חץ ירוק פילח את גבו, ואז לפני שהספקתי להבין את אשר קורה, כל מי שהיה סביבי נפל על האדמה, והדם... הו הדם.. הוא הקיף את כולי, רציתי לברוח, ליליאנה, אך לא העזתי אחותי. קפאתי במקומי כמו פסלון קרח, אך הם לא הרגו אותי, שום חץ או סכין עברה בתוך גופי, הם לקחו אותי ושמו שק שחור ועבה על ראשי, אני עדיין זוכר את ריח הדם שמילא את ריאותיי, והצרחות, צרחות הנשים והילדים, ההתחננות על חייהם, אחרי כשעתיים הגענו אל הארמון, אל חדרי העינויים, לשם הכניסו אותי ואת אריק ואחר-כך עוד משרתת שלא גילתה לנו את שמה. הם הסירו את הכיסויים מפנינו והכריחו אותנו לראות כיצד הם אנסו אותה,שוב ושוב, עד שגופה רעד ממגע יד" אמר ודמעות הציפו את עיניו, מרטיבות את פניו החיוורות של אחי.

המומה ישבתי על ידו, לא מעזה להוציא הגה, כשלפתע קול בכי שונה הקפיץ אותי, אוליביה.

הסתובבתי אליה, אריק חיבק מעט את כתפיה, "אני מצטער" אמר ת'ומאס מביט בה.

היא התפרקה על חזהו של אריק, מפילה את כל הציד שהשיגה מידיה הרועדות.

התקדמתי אליה לחבק אותה, אספתי אותה בידיי וניגבתי את דמעותיה. זה היה מחזה שלא רואים הרבה, את אוליביה בוכה.

לאחר שהתנתקה מחיבוקי, אוליביה הוציאה את סכינה מכיס מכנסיה והעבירה אותו על ידה, שריטה עבה ומדממת נשארה שם. "אני, אוליביה מוירס, נשבעת לנקום במות אנשי פיטאו, ולא אפסיק עד שאשיג את מטרתי" מרחה את הדם על לחיה.