Village girl with high heels

פרק 28

טיפות, טיפות סמיכות בעלות ריח לא מוסבר טפטפו על פניי. בזרימה לא מובנת, פעם על הלחי, פעם על המצח, כמה אפילו פגעו בשפתיי. העברתי את לשוני על אחת הטיפות, וטעם ברזלי ומר דיגדג את בלוטות הטעם שלי וגרם לי להשתעל. השיעול הכאיב לי, כאילו תקועה בי מחט. עיניי היו קשורות, הקשר היה הדוק מדי כך שאפילו לא יכולתי לפקוח את עיניי. הרגשתי ברזלים כבדים תופסים בידיי בלי רחמים, הייתי קשורה והדוקה כאילו קשרו את גופי אל צלב. ניסיתי להזיז את הידיים קדימה ואחורה, אבל הברזלים היו כה כבדים שזה רק הכאיב לידיי יותר. "אל תתאמצי מדי, מתוקה" שמעתי את קולו, מלווה בגיחוך קל. הרגשתי נשיפות קלות מהצד השמאלי במקום בו הוחזקתי, בחישוב קליל הבנתי שהם שניים ואני אחת. "צדקת סקארד!" הוא החל לצחוק צחוק קולני, "אילו חושים מחודדים יש לה. אני מאמין כי היא כבר יודעת כמה אנחנו בחדר" יכולתי להרגיש אותו מתקרב אליי. הבנתי שנשכתי את השפה, סימן ההסגר שלי. "אבל איך הוא יודע מה הוא?" חשבתי.

הוא התקרב עוד כמה צעדים, ונעמד ממש אל מולי, יכולתי להרגיש את הנשימות שלו מעקצצות את הלחיים שלי. בשנייה, הסיר את מה שחסם את ראייתי. "התגעגעת אליי, אוליביה?" וויליאם הביט בי, גבתו מורמת והוא מחויך כולו. "אפילו לא קצת" פלטתי, והבטתי הצידה למקום בו הרגשתי את הנשיפות קודם. נחנקתי מעט, עיניי ננעצו באותה הפינה בה ישב. הוא לא דיבר, רק הביט בי, מבטו מיוסר מעט. "הוא סיפר לי הכל, כל מה שצריך לדעת עלייך" המשיך וויליאם, מסובב את פניי אליו. "נתחיל בדרך הקלה, אוליביה.", התמתח. "איפה ליליאנה סקארד?" שאל.

***

הבטתי לאחור בבהלה, קול התנפצות רם הקפיץ אותי ממקומי. על גדת הנהר בה ישבנו, בקצה הרחוק שלה, עמד ת'ומאס וניפץ בקבוקי אלכוהול ריקים שנעזבו ע"י ציידים שיכורים. הבטתי בו בעצב, מקווה שיביט בי ואולי ירצה לדבר. אך הוא רק המשיך לנפץ אותם, מדוכא מתמיד. המשכתי להביט בו, נזכרת מעט בימים שלנו בכפר, ימים בהם השנאה שלנו אחד כלפי השניה הייתה גלויה וגדולה, ימים שבהם לא ראינו אחד את השניה כאח ואחות. כמה שניסיתי לא להאמין בתקופה הזו, הילדות שלי הייתה חוויה כואבת, פיזית ונפשית. העברתי את אצבעותיי על אחורי גבי, היכן עמוד השדרה שלי בלט מעט ועדיין יכולתי להרגיש את המלקות שאמי הייתה נותנת בי. מבחינה נפשית, ליבי נצבט מהזכרונות הכואבים שמילאו אותו. כל חיי נקראתי והייתי נטל, עבור כולם הייתי האחת שלא טובה בדבר מלבד רכיבת סוסים שהייתה תחביב של אנשים חסרי כישרון ויכולת. לא הצלחתי לצוד, לא הצלחתי ללמוד לתפור ואיש לא טרח אפילו לנסות ללמד אותי לכרות עצים. אמא רצתה בנים, רק בנים. ת'ומאס היה מתנה אליה מן האלים. חוץ מהיותו זכר, היה חזק, נאה ונולד מנהיג ברוחו. ההתעללות, בעיקר הפיזית, ההצלפות שחוויתי משוט הבהמות של אמי, הפעמים שבהן הייתה שוברת את צלעותיי בעזרת אגרופיה חסרי הרחמים, הכל לפתע הכה בי מהצורה בה ת'ומאס ניפץ את אותם הבקבוקים.

הבטתי במיירה, ובשניה הזכרון האחרון מילא את מחשבותיי. עמדתי באורווה, מלטפת את האף הרטוב של אחד הסוסים אחרי שהוברש היטב, כשאמא נכנסה, הכעס פשוט נטף מכל גופה. זכרתי היטב כיצד היא שלחה את ידיה אל גרוני, לוחצת עליו עוד ועוד..

לא ניסיתי להילחם, רק הבטתי בעיניה, מתרכזת בנשימתי האחרונה, ממלמלת לעצמי כמה מילים, כשלפתע נפתחה הדלת ואביה של אוליביה, נכנס מחפש אחר בתו. הוא קפא למראה שנגלה אל מול עיניו.

יום אחרי, הוכנסה לכלא ואחרי ארבעה ימים הוצאה להורג. מול כל אנשי הכפר, מול אבי, מולי והכי חשוב, מול ת'ומאס, נערף ראשה וגופתה נשרפה עד לאפר, אותה האישה אשר הוכרחתי לקרוא לה אמא. ראיתי את עצמי, כיצד עמדתי אל מול ראשה הערוף, מביטה בו בתעבה, והרגשת הקלה מילאה את כל כולי. מאותו יום, שנא, תיעב ונגעל ממני ת'ומאס. הוא היה מתרחק ממני כמו שמתרחקים ממישהו אשר נגוע בקרציות ומחלות, הוא היה נלחם עמי על כל תואר, בעיקר כל הקשור למועצת הכפר. התעלמנו אחד מן השנייה, לא הייתי טורחת לשאול לשלומו כשהיה חוזר מטיוליו הארוכים, היינו כזרים בבית המשפחה.

קול הנפץ של הבקבוק האחרון הקפיץ אותי שוב. ת'ומאס נפל על ברכיו, העצב ששרר על פניו כמעט העלה בי דמעות. ידו דיממה, נראה כי נפצע מאותם בקבוקי זכוכית. לאחר מספר שניות, התקרב אליו אריק והתיישב לצידו. גם ג'ולין הביטה בשניהם, סוקרת אותם היטב. "מדוע הוא עצוב? עצוב יותר ממך?" שאלה לפתע, עדיין מביטה בשניהם. אריק החל לחבוש את ידו של ת'ומאס. "הסיפור של ת'ומאס ואוליביה, הוא חיבור בין שני מנהיגים" אמרתי, ולא הוספתי להגיד.