יכולתי לראות את רגלו הקופצנית של וויליאם,הוא נלחץ,פחד שאברח שוב.
הקהל השתתק,רק לחישות נשמעו ואצבעותיהם הופנו אליי."אשאל אותך שוב ליליאנה סקארד,האם הינך מוכנה להינשא לוויליאם פדריקוב הראשון מבית ממלכת בולידן?" פנה אליי הכומר במבט מבקר.
וויליאם כיחכך מעט בגרונו ומשך בסיכת חולצתו כאות לחץ.
לא העזתי להוציא הגה,עד שלבסוף למרות הפחד והקיפאון,"לא" לחשתי.
הכומר הופתע,"את בטוחה?","התשובה היא לא!" קראתי וניערתי את ידו של וויליאם מידי.
הוא הביט בי בעיניים מאיימות,מלאות שנאה."הורידו את הוילון!" קרא בצעקה שגרמה לאוזניי לרעוד.השומרים הינהנו והוילון ירד.
נפלתי על ברכיי,עיניי פעורות בתדהמה. חסמתי את פי בידיי, הרגשתי כאילו אני עומדת לאבד את הכרתי.
אריק,אלנה ות'ומאס ישבו שם, קשורים בשלשלאות,פניהם לבנות חסרות צבע ושפתיהם כחולות כקרח."לי..ליאנה.." לחש אריק בקול גוסס,מנסה לחייך."תשחרר אותם!" צרחתי,מיישרת את עיניי אל וויליאם."ולבטל את עריפות הראש עבור הקהל?" צחק והרים אותי,מיישר את גופי."אני לא חושב" חייך.
עיניי החלו לדמוע,"אתה רוצה חתונה? אז נתחתן,אני מתחננת תן להם לחיות" טלטלתי אותו מחולצתו.
השומרים התקרבו אל אריק אלנה ות'ומאס,מהדקים את חרבותיהם לגרונם."לא!" התחננתי,דמעותיי הציפו את עיניי.
וויליאם ניגב אותן עם ידיו,"את רוצה לומר להם משהו לפני?" שאל,מגחך מעט.
רצתי אל השלושה,"ת'ומאס.." מילמלתי מחזיקה בידיי אחי,"אני כל-כך מצטערת.." גימגמתי,הוא סקר את גופי,"אחותי הנסיכה.." צחק אך השתעל מעט ועצם את עיניו.
עברתי אל אלנה,"מתוקה שלי,אני פגשתי את ג'ולין" סיפרתי לה,היא חייכה אליי,"תשמרי עליה כאילו הייתה בתך,אני מתחננת" החזיקה בידיה הקרות את מותני.
אריק משך אותי אליו,"אני רק שמח שנשארת מוגנת" מילמל,נפלתי על ברכיי, פניי קרובות לשלו,"אני אוהבת אותך" אמרתי,עיניי דומעות עד שהכל התערפל."אני אוהב אותך" השיב,זורח למרות מצבו וקירב את פניי אל שלו,מעל החרב שהונחה על גרונו,נישקתי אותו נשיקה רכה,משחקת עם שפתיו בשלי.
התנתקתי ממנו,והוא רק חייך,עוצם את עיניו."מרגש" תפס וויליאם בידי ומשך אותי לאחור,"המשרתת קודם" והקהל החל לצהול.
לא העזתי להביט,אך וויליאם תפס את פניי ובכוח הידק אותן קדימה,"המלך וויליאם..הגון..זוהי התשובה לשאלתך ליליאנה" צחקה אלנה בין זרועות השומר.
ראשה נפל לצד גופה,דמה ניתז לכל אורך הבמה והרחבה מסביב.זעקה קלה יצאה מגרוני והנדתי את ראשי."הגון.." מילמלתי מנגבת את דמעותיי.
השומר הרים את ת'ומאס מהדק את חרבו לגרונו,מתכונן לחבטה, כשלפתע שיחרר את אחיזתו מאחי ונפל אחורה.
גם השומר השני,נפל לאחור משחרר את אריק ,צונח על הרצפה.
וויליאם הביט מסביבו בתדהמה,משחרר את אחיזתו משלי.
הבטתי למעלה ושם ראיתי,בצד החצר, ציידת אדומת שיער מחייכת אליי,"אוליביה" קראתי,אחוזת תדהמה.
נשות הקהל החלו לצרוח בורחות חזרה לתוך הארמון,אחריהם גם האצילים הגברים שלא הרימו חרב בחייהם.
וויליאם רץ אל אחד השומרים מאחוריו,"חרב" פקד,ומיד נזרקה אליו חרבו.
רצתי אל אריק ות'ומאס,מאחוריהם בהיתי בשומרים שמתו, הפגיונות של אוליביה פילחו את גבם,הוצאתי אותם במהירות ושברתי את השלשלאות של הבנים."לאן את חושבת שאת הולכת?" התקרב אליי,מאיים.
אוליביה ירדה אל הרחבה מסובבת את החרב שלה בידה,"הולכת איתי" השיבה.
משכתי את אריק ות'ומאס אליי, כשאוליביה התקרבה לוויליאם,"אף פעם לא אהבתי נסיכים, אבל תמיד חלמתי להרוג אחד" חייכה אליו.
הוא הביט בה המום, "בואי ותנסי,מי שלא תהיי" חייך.
מאחוריה התקרבו שני שומרים,בלי ששמה לב,"אוליביה!" צרחתי וללא שום אזהרה,זרקה את חרבה,הוציאה שני סכינים קטנים ומתחה את ידיה לאחור מבלי להביט בהם אפילו,סכיניה פילחו את גרונם והם צנחו על האדמה.
כולנו הבטנו בה אחוזי תדהמה,"וויליאם! הכנס לפה" צרחה לפתע קסנדרה, "אמא קוראת לך, נסיך" עקצה אותו.
הוא הכניס את חרבו לתוך הנדן ורץ אל תוך הארמון עם אימו ואביו,הדלת נסגרה וננעלה.
YOU ARE READING
Village girl with high heels
Romance.ליליאנה סקארד, חיה בכפר קטן בשבדיה בשנת 1826 .מועמדת להבחר כראש מועצת הכפר, עד שמשפחתה בוגדת בה .בסיפור היא מכירה גבר אשר משנה את חייה, ויחד איתה הוא חווה את סיפור ההישרדות שלהם
