Village girl with high heels

פרק 32

הבטתי בפצע המדמם שלו ובגופו שפעם זז ונשם. הוא מת. אני הרגתי אותו. אני רצחתי אותו? לא, אני הגנתי על עצמי. על אריק ות'ומאס, ניסיתי לשכנע את עצמי. האומנם?
"ליליאנה!" שמעתי את קולו של אריק צורח את שמי. אבל כל הצבעים סביבי דהו, הזמן עצר והאוויר התערפל. לקחתי חיים של מישהו. הוא ניסה להרוג אותנו, אז למה אני עדיין מפוחדת? מבוהלת? האם זה החיים שאני עומדת להיכנס אליהם? חיים של דם וסכינים חדות?
הרגשתי את משקל גופי עולה למעלה, אריק הרים אותי והניח את גופי על כתפו. "ליליאנה, תעני לי!" הוא ממשיך לצעוק, רץ קדימה. עיניי עדיין נעוצות בבן אדם שהרגתי, משחזרות את אותו רגע שוב ושוב.
אריק הוריד אותי ורגליי נחתו על הקרקע, אך אריק עדיין המשיך לאחוז בכתפיי, כעין אני עומדת להתמוטט. "זו הפעם הראשונה שלה.." מלמל אריק.
זעקה נפלטה מפי, כשבמהירות כמעט לא אמיתית, סובב אותי ת'ומאס לעברו וסטר בחוזקה על פניי, סטירה שצלילה המשיך לצלצל באוזניי וצרבה את לחיי הימנית. באינסטינקט מידי, החזקתי את הלחי שהאדימה בין רגע, מביטה בו. "ממזר," שחרר ת'ואמס את אחיזתו מכתפיי, ואגרופו פגש בלחי של ת'ומאס לפני שעוד הספיק לומר דבר. ת'ומאס זז מספר צעדים אחורה בטלטלה, גופו עדיין המום מהמכה. "זו לא תהיה הפעם האחרונה שלך, אחות קטנה", המשיך כאילו אריק לעולם לא הנחית בו אגרוף. "אל תקפאי. הימים בהם החולשה שלך הייתה ידועה לכולם, כבר אינם. אנחנו במלחמה, מלחמה אשר החלשים הינם הראשונים למות בה." אמר, מעביר את מבטו ממני לאריק, מאריק אליי. הושטתי את היד שלי קדימה, לא מורידה ממנו את העיניים. הוא הושיט את ידו קדימה גם הוא ולחצנו אותן. "תודה ת'ומאס", חשבתי לעצמי ושניהם הקפיצו אותי פנימה לתוך החלון.

* * * * *
מבעד לדלת נשמע קולו של צרור המפתחות. "לעזאזאל.." מלמלתי. עברו בדיוק כ-72 שעות, 43 דקות ו-12 שניות מאז שהם עזבו. עוד לפני שהוא נכנס לחדר, צחוקו הידהד כבר מבחוץ. "אוליביה.. אני בא אלייך.." אמר, כמעט בשירה. הרמתי את ראשי מעלה ונשמתי נשימות עמוקות.
וויליאם נכנס, לבוש בבגדיי מלכות כמעט מגוחכים. פיו נח, אך כאשר פגשתי במבטו, התעגל מיד לחיוך רחב. "הרגשת בחסרוני?" שאל, אך עדיין נשאר עומד במקומו. הרמתי את מבטי חזרה למעלה, ממשיכה לנשום נשימות עמוקות. "שוב משחקים במשחק ההתעלמות?" שאל בטון עצוב, כמו ילד שלא קיבל קינוח לאחר הארוחה. "מתי הפסקנו לשחק בו?" שאלתי. "מצוינת שלי," אמר, מדגיש את המילה 'שלי'. "יש לי שאלה אלייך, אני כמעט מצטער שאני צריך להמשיך לשאול אותה." התקרב צעד אחד קטן. "איפה מתחבאת לה העלמה סקארד?" שאל וחזר לאחור עם אותו הצעד שלקח. החזרתי את מבטי אליו, "נושמת את אוויר שבדיה, אוויר הממלא את ריאותיה, אוויר אשר אתה לא יכול להגיע אליו", חייכתי.
הוא חייך חזרה, לוקח עוד צעד אחורה. הוא פשפש עם ידיו מאחורי גבו, "הבנתי. אז מה דעתך כי נתאים את צבע שיערך לצבע עורך?", שאל בקול קר. הוא הוציא שוט שחור, ארוך כזנב סוס. בלעתי מעט רוק, אך המשכתי להביט בו. "תהני, מתוקה," צעק והחל להצליף בבטני החשופה, צליפה ארוכה וחדה. ברגע בקעה מגרוני צעקה כואבת, מין יילול כשל כלב מיוסר. הוא משך את שוט לעברו ושוב הצליף בי, הפעם בירכיי. ייללתי שוב מרוב הכאב המפלח, ודמעות החלו לחנוק אותי. העור שלי צרב והאדים. דם כהה החל לטפטף מאותם המקומות בהם צלף בי. הוא התקדם לעברי במהירות, "שנינו יודעים שהיא תחזור בשבילך," אמר, "שנינו יודעים שהיא כבר עשויה להיות בארמון", "ואני אהיה זה שאברך אותה לשלום, אני אהיה זה שיקרע את ריאותיה, אותן ריאות אשר אוויר שבדיה מילא אותן". הוא התרחק, וצלף בי שוב בבטני. אך הפעם לא צעקתי או זעקתי, הדמעות חנקו אותי מכל עבר והחלתי להתייפח. "אל תחזרי ליליאנה!" צרחתי, מרגישה את הרעד במיתרי הקול שלי. "אל תחזרי...", קולי שקט עכשיו.