Village girl with high heels

פרק 33

נחתתי על שתי רגליי אל תוך החדר שהסתתר מאחורי החלון. אריק עלה אחריי ושלח את ידו בכדי לעזור לת'ומאס לעלות אחריו. החדר היה חשוך מדי, לא יכולתי להעריך את גודלו או מה בתוכו. "מנורות השמן נמצאות לרוב על יד הדלת", לחשתי לעברם. ת'ומאס עבר את שנינו, ידיו מושטות קדימה בכדי שיידע במה הינו נוגע בזמן שחיפש את דרכו לעבר הדלת. אריק גם הוא התקדם כמה צעדים קדימה, וקול חבטה חלש נשמע בפלג גופו התחתון. "זה רק כסא," לחש. הוא שלח אליי את ידו, גיששתי באפלה מספר שניות בכדי למצוא אותה, כשלבסוף תפסתי בו והוא משך אותי אליו. הרגשתי את נשימותיו, מחממות את עורפי. כשלפתע, נדלק האור מהצד השני של החדר, יכולתי לראות את ת'ומאס מחזיק בשתי מנורות שמן ביד אחת ובשנייה מכניס מספר גפרורים חזרה לכיס מעילו. סקרתי את החדר בעיניי, זה הוא לא חדר שינה, אלא חדר הנראה כמו חדר לימודים כלשהו. בצד אחד נח לו שולחן עץ בינוני מלא בספרים, מגילות ודפים, קסות דיו, ובתוכן נוצות לבנות בהירות. בצידו השני עמדה לה שידה, מלאה במגירות קטנות. פתחתי מגירה אחת, בתוכה שכבו מעטפות סגורות, עליהן חותמות ממלכת בולידן. "זה הוא חדר הדואר של הארמון," אמר אריק, בוחן את אחת המגילות על השולחן.

ת'ומאס התקדם לעברנו, מוסר לאריק מנורה אחת ואת השנייה משאיר לעצמו. משכתי שני כסאות ששכנו ליד השולחן. התכוונתי לקחת גם אחד לעצמי, אך כאשר שלחתי את ידי לעבר השלישי, אריק תפס במותניי והושיב אותי עליו. ת'ומאס גלגל את עיניו, "נעבור שוב על התוכנית," אמר,  מותח את ידיו לאחור. אריק הניח את המנורה על השולחן והידק את ידיו סביבי, "אם לנחש, הסיכוי הגבוהה ביותר למצוא אותה הוא באחת ממחלקות העינויים.", אמר אריק את מה שכולנו חשבנו. "ישנן שלוש כאלו. השאלה האם כדי לנו להתפצל.." ענה ת'ומאס, תופס בסנטרו. "זה מהיר יותר," עניתי, "אבל מסוכן יותר", הוסיף אריק, מהדק את אחיזתו בי. ת'ומאס שפשף את סנטרו, "אני מציע שתלכו שניכם ביחד, ואני אלך לבדי", התחיל לומר, אך כשהתכוונתי לקטוע אותו, עוד לפני שהספקתי הוא הושיט את ידו אל מולי כמין מחווה של 'עצרי רק רגע', והמשיך, "אני אבדוק את המחלקה הראשונה, אתם תבדקו את השנייה. במידה ונלקחה למחלקה השלישית, נבדוק אותה שלושתינו". סובבתי את מבטי לאריק, "מה דעתי?" הוא הביט בי חזרה, שואל את עצמו במקומי. ת'ומאס העביר את מבטו לאריק ונעמד, "אתה יודע שזה הדבר הנכון לעשות.", אמר, מושך בכתפיו.
קמתי על רגליי, אריק נעמד אחריי. השחלתי את אצבעותיי אל תוך ידו, נאחזת בחום שלו. "אל תשחק את הגיבור ת'ומאס. תהיה זהיר, תשמור על עצמך.", אמר אריק, מביט בת'ומאס שנעמד גם הוא. הם טפחו בגב אחד של השני ות'ומאס פנה אליי. "את יותר חזקה משאת חושבת ליליאנה, אל תפחדי לעזור לו.", הינהן אליי. הוא שלח את ידו אליי ללחיצת יד, אך שחררתי את אחיזתי מאריק וקפצתי אל עבר ת'ומאס לחיבוק. הרגשתי את ההלם שהכה בו, והוא נשאר דומם מספר שניות, עד שהחזיר לי חיבוק גם הוא. הוא ליטף את ראשי באחת מידיו, והשניה החזיקה בי. "אל תבכי לי, אחות קטנה", השתחרר ממני, תופס במנורה ויוצא מהחדר. יכולתי להישבע כי ראיתי מספר דמעות יורדות גם מן העיניים שלו.

* * * * * *
הבטתי בדלת אחרי שיצא, "הוא מכיר את הדרך לשם?" שאלתי. "חדרי העינויים הם קלים למציאה. הם מתחת לאדמה ויש אליהם כניסות רבות. הסברתי לו על עליהן כאשר את ואוליביה הייתן בפנים עוד אז.", אמר. "הוא שאל אותי רבות על הארמון ודרכיו, וחדרי העינויים הם בין המקומות הכי זכורים אצלי", הוסיף בצער. נעמדתי מולו, "אתה מאמין בי אריק?", שאלתי. "כן.", ענה בלי להסס לרגע. זה העלה בי חיוך מידי. גיששתי אחר הפיגיון בצד נעליי, אותו אחד שנעצתי בשומר. דמו של השומר היה קרוש על הפיגיון. "את צריכה לנקות אותו בכדי שלא יחליד," אמר, מביט בו. "הדם הזה מזכיר לי את מה שהיה.. ומה שיהיה אם לא אפחד יותר", אמרתי ברוגע, מעבירה כמה אצבעות על הנשק החד. אריק עצר את תנועת אצבעותיי, והזיז את ידו כך שאחזה כעת בזרועי. הוא רכן לעברי, נשימותיו מדגדגות את פניי, ידו השניה תפס בראשי והידקה את המצח שלי לשלו. "לפחד זו לא חולשה ליליאנה, כולנו מפחדים. גם כשטוב לנו אנחנו מפחדים, זה מה שמשאיר אותנו אנושיים. אבל מאז שהכרתי אותך, אני לא זוכר כבר מה משמעות הרגש הזה יותר." אמר ועצם את עיניו לרגע. אך לפני שהספיק לפתוח אותן, הפה שלי כבר פגש את שלו.