התחלנו לגרור את ת'ומאס ואריק אל המדרגות בהן ראיתי את אוליביה כשהצילה אותם."זו תהיה חתיכה ירידה" פלטה והבטנו בשומרים שהתגדשו בכל מקום."נצטרך לקפוץ כדי שלא ישיגו אותנו" אמרתי והבטתי לאחור.
אריק ות'ומאס בקושי הלכו, מורעבים וחסרי כוח, זחלו אחרינו על מדרגות חצר הארמון.
הנחיתה לא הייתה גבוה מדי וזו לא הייתה בעיה לקפוץ, לפחות לא לנו."מצטערת.." מילמלה ודחפה את הבנים, והם התגלגלו.הבטתי בה המומה,"את מטורפת!" הסתכלתי כיצד הם נוחתים בכבדות."זה יעבור" צבטה ללחיי וקפצה מטה, אחריה קפצתי גם אני והיא תפסה בידיי.
אוליביה שרקה שריקה מוכרת, כשלפתע מין השיחים, גוף לבנבן וגדול יצא. לא האמנתי. רצתי אליה מלפפת את ידי סביב גופה הרחב, "מיירה.." ליטפתי את אפה והעברתי את ידיי על שיערותיה החלקות.
מאחוריי גררה אוליביה את ת'ומאס, הסתובבתי במהירות, עוזרת לה לעלות אותו על האוכף.
אחריו משכנו את אריק והוא עלה כבר בעצמו, מיישר מעט את גופו כשעלה עליה. וככה התחלנו ללכת ולהתהלך ביער."מדהים לראות אותך בשמלה, במיוחד של כלה. היא יפהפייה" חייכה וסקרה אותי.
הבטתי בשמלת הכלה שהודקה לגופי, היא הזכירה לי את וויליאם ואת אלנה."ג'ולין" אמרתי לפתע ונעצרתי."אנחנו חייבים לחזור" הבטתי באוליביה המבולבלת."אני לא חוזרת לשם לילי, זו משימת התאבדות. מי זו בכלל ג'ולין?" שאלה ועצרה את מיירה, אריק הביט בי.
סיפרתי לה על מפגשי עם ג'ולין, מותה של אלנה והקשר ביניהן."אני..אני לא יודעת, אין לי תוכנית" שיפשפה את עורפה אוליביה.
הבטתי באריק ות'ומאס, הם נראו כה עייפים ומורעבים עד שליבי נצבט."קודם נדאג להם, ואז נחזור!" אמרתי נחושה.היא הינהנה והמשכנו ללכת.
הגענו לקרחת יער יפהפייה.נהר צלול וארוך זרם לא רחוק מאיתנו."מושלם" מילמלתי ועצרתי את מיירה.
אוליביה לקחה את בקבוקה ורצה אל הנהר, ממלאת אותו.
עזרתי לאריק ות'ומאס לרדת והם נשכבו על האדמה. קרוב אלינו נח לו עץ פירות גדול והודתי לאבי על כך שלימד כיצד מטפסים.
קטפתי כמה תפוחים אדמדמים, הכי בשלים שמצאתי וירדתי חזרה.אוליביה כבר השקתה אותם ות'ומאס מילמל כמה מילים, אוליביה הושיטה לי את סכינה וחתכתי את התפוחים לחתיכות קטנות.
הבנים יכלו סוף-סוף להתיישב והאכלנו אותם באיטיות."הכפר.." השתעל מעט ת'ומאס, בולע את התפוח."הוא איננו" המשיך, "החיילים שרפו אותו עד אפר" השתעל שוב.
אוליביה נאנחה, "לא הייתי צריכה לעזוב" תלשה כמה עשבים בכעס. "אל תעזי להגיד דבר כזה, בזכותך אנחנו חיים" חייך אליה אחי ונשכב חזרה, הינהנתי בהסכמה.
ליטפתי מעט את לחיו הנוקשה של אריק, "איך אתה?" שאלתי מודאגת, אומנם הצבע חזר לשפתיו, אך עיניו אדומות ועייפות. "עדיין נושם" גיחך והעביר את ידו על מותני.
נשקתי למצחו והשכבתי את גופו, מתיישבת על ידו. הבטנו אחד בשניה בשתיקה, עד שעיניו הכחולות נסגרו והוא נרדם.
אוליביה סימנה לי להתקרב ואז הניחה משהו בידי. "הגיע הזמן שתלמדי להגן על עצמך" חייכה.
החזקתי את הסכין, עדיין מגואלת בדם השומרים. לא יכולתי להתאפק וקפצתי עליה בחיבוק הדוק וחם, "אני אוהבת אותך כל-כך, הצלת אותנו" דמעות אושר הציפו את עיניי.
היא הזיזה את פניי כדי שיביטו בשלה, "את החברה הכי טובה שלי" נשקה לי בלחי ונשכבה, " תשני, מחכים לנו זמנים קשים" ועצמה את עיניה.
תקעתי את הסכין בעץ על ידנו, נשכבת על יד אריק, "הפוגה" מילמלתי ועצמתי את עיניי.
***
קרניי השמש הזהובות שיחקו על פניי, מסנוורות אותי
פקחתי את עיניי באיטיות, מגששת אחר ידו של אריק, אך היא לא הייתה שם.
קמתי בבהלה, מביטה סביבי, אף אחד לא היה חוץ ממני. עד ששמעתי קולות צחוק ומים.
עדיין לבושה בשמלה, עליתי על מיירה והלכנו אל עבר הנחל.רכנתי למטה,בוהה בבגדים הזרוקים על שפת הנחל.
ירדתי ממנה בקפיצה, מוליכה את הסוסה שלי אחריי.
לפתע גל מים גדול נפל עליי והרטיב את כולי. אריק פרץ בצחוק והרים אותי על ידיו. "בואי תשחי קצת" ורץ אל תוך הנהר."רגע אריק!" אך כבר היינו בתוך הנהר רטובים וספוגים.
הוא חייך את חיוכו הכובש, חזהו השרירי חשוף ונוצץ מטיפות המים שנספגו בעורו. "אני לא יכולה לשחות בשמלה האיומה הזו" התלוננתי בעצבים.
הוא סובב אותי אליו וקרע את הבד עד שהגיע לברכיי. החלק המנופח והארוך המשיך עם זרם המים ונעלם.
חייכתי מאושרת, מלפפת את ידיי סביבו.
הבטתי מעט בצלקותיו, כאב לי לדמיין את שעבר, בגללי."אל תהיי עצובה, יפהפייה שלי" ליטף את לחיי ולקח את רגליי, מהדק אותן סביב גופו.
הוא נישק אותי, מצמיד את שפתיו האדמדמות נגד שפתיי. שיחקתי עם לשונו החמה, מלטפת עם אחת מידיי את לחיו.
התקרבנו אל שפת הנחל, נשכבים, אריק מעליי.
הוא ירד, מנשק את צווארי בנעימות, גורם לגופי לרעוד. העברתי את ידי על שיערו ככל שהוא ירד אל אגני, מנשק ברכות. התפתלתי מרוב שזה הרגיש טוב.
משכתי אותו חזרה אליי, משחקת עם שפתיי בשפתו התחתונה ואז התנתקנו, והתנשפתי מרוב ריגוש." וואו.." גימגמתי מביטה בו, מהופנטת.
הוא צחק והרים אותי חזרה על ידיו, חוזרים אל קרחת היער כשאחרינו הולכת מיירה.
כשלפתע קול סוסים וצעקות נשמעו מצד שמאל, הוא שם אצבע על פיהו, "שש.." לחש וקפץ יחד איתי אל אחד השיחים.
YOU ARE READING
Village girl with high heels
Romance.ליליאנה סקארד, חיה בכפר קטן בשבדיה בשנת 1826 .מועמדת להבחר כראש מועצת הכפר, עד שמשפחתה בוגדת בה .בסיפור היא מכירה גבר אשר משנה את חייה, ויחד איתה הוא חווה את סיפור ההישרדות שלהם
