יצאתי מהמאהל בשקט.בדרך הביתה בעטתי באבנים שהונחו באדמה.כמה מהן פגעו באישה רחבה שעברה לצידי.
היא הביטה בי בכעס,אך החזרתי לה מבט כה עוין שהיא הסתובבה בפחד.
נכנסתי לביתן,ת'ומאס שכב על הספה וקרא ספר."יום טוב במועצה?" חייך בהתחכמות."אולי כדי שימסרו אותי,כדי להתרחק מהמפלצת הזאת" חשבתי בכעס.
נכנסתי לחדרי,מביטה בעצמי במראה. פרמתי את צמותיי,ודמיינתי את עצמי בשמלה לבנה וארוכה,נעליים גבוהות ובוהקות,סועדת בחברת בני המלוכה.
נרדמתי עד תחילת הערב,וכשהתעוררתי מהסלון שמעתי את אבא ות'ומאס מתווכחים על משהו.
פתחתי את הדלת בזהירות,ועמדתי מאחורי קיר המסדרון."אתה חייב למהר,אבא" שמעתי את קולו הלחוץ של ת'ומאס."הסעודה תהיה בעוד יומיים וזוהי איננה החלטתי" שמעתי את אבא נאנח.
נכנסתי אל הסלון,והם ללא שום אזהרה השתתקו."נחת טוב?" חייך אבא,כאילו לא דברו על דבר.
הנהנתי בעייפות ונכנסתי למטבח.הם דיברו בשקט,והביטו אחד בשני במין קוד מסוים.ת'ומאס יישר את כובעו בשקט,כפתר את הכפתור הראשון בחולצתו ויצא מחויך.שחקתי בקנקן המים שעל השיש,"ביקשתי מקלריסה שתתפור לך שמלה יפהפייה" ספר לי אבא כשנכנס למטבח.הוא חתך חתיכת לחם גדולה מכיכר הלחם שעמד על השולחן ומרח כמות נכבדה של חמאה צהבהבה."מה הבעיה בשמלות שיש לי?" שאלתי בבלבול."אנחנו רוצים להיראות הכי טוב שנוכל עבור הנסיך,המלך והמלכה" כחכח מעט בגרונו ומסר לי את פרוסת הלחם.הרגשתי מין דגש בדבריו על המילה נסיך,אך התעלמתי.
הבטתי בו כלא מאמינה ונגסתי בפרוסת הלחם,מביטה אל החלון."גם דוכסים מגיעים לסעודה הזו?" שאלתי ולגמתי מהמים."אני מניח שכן,למה?" שאל ומרח לעצמו גם פרוסה."ללא סיבה",השקפתי אל החושך.ידעתי שאבא הבין על מי דברתי,אך הוא שתק.דיברנו עוד קצת על נימוסי הסעודה אצל בני אצולה כשלפתע נכנס ת'ומאס,מצחו מיוזע.
אבא עזב מיד את מקומו איתי במטבח ופנה אל בנו."מה קרה?" שאל מופתע.
ת'ומאס הביט בי בהיסוס ואז הביט שוב באבא.
שילבתי את ידיי על חזהי והסתובבתי אליו,"תספר לנו ת'ומאס,הרי כולנו משפחה" סיננתי בארס.
הוא הביט בי בכעס,לחש משהו לאבא ונכנס לחדרו בטריקת דלת."תפסיקי להלחיץ אותו ליליאנה" אמר אבא ונכנס חזרה למטבח."להלחיץ?" גחכתי,"אני בטוחה שיש מישהו אחר שלוחץ עליו" יישרתי את מבטי, והבטתי עמוק לתוך עיניו הירוקות והכהות של אבא.
הוא מתח את חולצתו לאחור,ולפני שנכנס לחדרו של ת'ומאס הביט בי בצורה לא מובנת,בפנים כעוסות אך עצובות.
שירבבתי חיוך שטני בשפתיי,ויצאתי מדלת הביתן אל עבר ביתה של אוליביה.
פתחתי את דלת ביתה של אוליביה,"מתי התכוונת לספר לי שאת הולכת לסעודה מפוארת בבולידן?" צרחה עליי לפני שעוד נכנסתי.
נתקפתי בהלה,מביטה בה המומה."אין..שלום,מה שלומך?" ניסיתי לרכך את האווירה.
היא הביטה בי בכעס ונכנסה לסלון,הלכתי אחריה,"חשבתי שאנחנו חולקות הכל" הביטה בי מאוכזבת."התכוונתי לספר לך,מבטיחה,אך לא מצאתי הזדמנות" הסברתי בייאוש.
היא הלכה מצד לצד,"מה זה אומר? על מה תדברו שם?" נעצרה והביטה בי."אני לא יודעת! אבל יש לי השערה" נשכתי את שפתיי.
היא הביטה בי וחיכתה שאמשיך.
ספרתי לה על טובי גרינר,ג'ררד גרינר ועל המסתוריות בין ת'ומאס ואבא.
צנחתי על ספתה בייאוש,מניחה כרית על פניי.
אוליביה השתתקה,הורדתי את הכרית מפניי והבטתי בה בפחד.היא קפאה, ועיניה הביטו לאופק לא ברור."א..אוליביה?" גמגמתי בלחץ."תעני לי!" קמתי וטלטלתי את כתפיה."את לא יכולה לעזוב אותי",אמרה בלחש וקולה התערבב באימה.
היא הביטה בי בחוסר אונים,ידעתי שאני כל עולמה.
הוריה של אוליביה היו ציידים מנוסים,הם צדו את האוכל עבור הכפר עד שיום אחד נהרגו ע"י שומרי ממלכת מלמה,על כניסה לטריטוריה שלהם.
הבטתי בה בכאב,וחבקתי אותה חזק."זה לא משנה,גם אם יימסרו אותי, אקח אותך איתי יקירה" נשקתי את ראשה."לפחות תפגשי את אריק" רככה את האווירה.
שתינו פרצנו בצחוק והתיישבנו על השטיח,וקלעתי את שיערה לצמה קטנה דקה ואדומה.
היא בירברה על בחור שפגשה ואני שלא הקשבתי,דמיינתי את הסעודה,הרי בחיים לא ראיתי בן אצולה.
נשכתי את שפתיי וחשבתי על אותו היום."כבר מאוחר לילי,כדי שתחזרי הביתה ותשני היטב.מחר יהיה יום ההתארגנויות" קרצה אליי."ממש אצליח להירדם היום" נאנחתי, והתקדמתי לדלת."אבוא לבקרך מחר" נשקה לי.
אוליביה צדקה,היום למחרת היה היום הלחוץ ביותר שהיה לי כבר המון זמן.
YOU ARE READING
Village girl with high heels
Romance.ליליאנה סקארד, חיה בכפר קטן בשבדיה בשנת 1826 .מועמדת להבחר כראש מועצת הכפר, עד שמשפחתה בוגדת בה .בסיפור היא מכירה גבר אשר משנה את חייה, ויחד איתה הוא חווה את סיפור ההישרדות שלהם
