נכנסתי לאורווה בעצבים ובעטתי בדלי שעמד בתוכה."ממתי אני כועסת על הבנים שאוליביה מושכת"?" שאלתי את עצמי בבוז,"הוא גם ככה הולך מכאן בעוד כמה ימים".התקרבתי אל מיירה ולטפתי את גופה הלבן.האכלתי כל סוס באורווה ונכנסתי בחזרה לביתן.השניים עדיין דברו ובלי להביט בהם נכנסתי לחדרי וטרקתי את הדלת.התיישבתי מול המראה הקטנה והשוואתי את עצמי לאוליביה.הבטתי בשיערי הבלונדיני הוא נראה כה משעמם לעומת שיערה האדום.עיניי חומות ומעט ירוק כהה מעורבב בהן אך עיניה האפורות והבהירות של אוליביה תמיד תפסו את כל תשומת הלב.
לפתע היא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת בשקט."ליליאנה..הכל בסדר?" שאלה בזהירות."למה שלא יהיה?" המשכתי להביט בעצמי במראה."אני חשבתי שאת כועסת","עליי" הוסיפה ובלעה את רוקה."
למה שאכעס?" הסתובבתי אליה בחיוך מזויף".היא הססה,"אריק מוצא חן בעינייך?" שאלה והתיישבה על המיטה,מחכה לתשובה.
הבטתי בה בהפתעה,"כמובן שלא,למה שתחשבי ככה בכלל?" הנדתי את ידי בביטול."רק תהיתי" אמרה בחיוך,"הוא לא מתעניין בי בכלל" נאנחה.
לא יכולתי שלא לחייך,לא שלטתי בזה והצטערתי מיד.אוליביה הביטה בי בהפתעה אך המשיכה כמתעלמת."מה את עומדת לעשות בקשר לאחיך?" שאלה בעניין."כלום" משכתי בכתפיי,"ההחלטה לא בידיי" הסתובבתי חזרה למראה,ושתינו נאנחנו.
עברו שישה ימים ואבא הבין שאריק בארקין מרגיש טוב יותר.ת'ומאס ואני ישבנו עם אריק בסלון כשאבא נכנס עם קאמיל ורובן ראש משמר הכפר."אתה חוזר לביתך" קבע אבא והנהן אל רובן.לפתע חרדה איומה עברה בכל גופי ופלטתי זעקה קלה.כל הגברים הסתובבו והביטו בי בבלבול.הסמקתי מאד,"להתראות אריק" חייכתי אליו בחמימות."האם תרשה לי לחבק את המושיעה שלי?" שאל אריק את אבא."לא" ענה בקצרה.אריק שלחה אליי מבט מאוכזב וטפח קלות על כתפו של ת'ומאס,"להתראות" אמר ושניהם לחצו ידיים.
לפני שיצא עם רובן הגניב אליי מבט אחרון ומלמל משהו.ליבי פעם בעצב והרגשתי ריקה,ריקה מהכל.להוסיף על כך קאמיל בקש מ'תומאס שיבוא איתו.
הבטתי בהם ביובש ושחקתי בכפתורי חולצתי.אבא הגניב אליי מבט כואב ויצא אחריהם.
והנה נשארתי לבדי,ריקה ועזובה.
משהו קרה לי בשבוע אחרי עזיבתו של אריק,הפכתי למדוכאת והכל סביבי נראה יבש וריקני.רציתי לצאת שוב ליער,אולי אמצא אותו שם שוב נלחם וזקוק לעזרה.
רכבתי על מיירה בתוך הכפר כשאוליביה צצה משום מקום,הושטתי את ידי והיא עלתה על גבה של מיירה."אולי תחזרי לעצמך כבר?" אמרה בקוצר רוח ושלבה את ידיה מאחורי.נאנחתי,"אני לא מצליחה-" ולפני שהפסקתי לסיים את המשפט,"לחשוב עליו" הוסיפה אוליביה וחבקה את מותניי."גם זה" עניתי והבטתי באדמה.
מיירה נעצרה כשהגענו חזרה לאורווה ואוליביה ואני ירדנו מגבה."את רוצה לבוא אליי לארוחת בוקר?" שאלה אוליביה כשהכנסו את מיירה למקומה.
הנדתי בראשי,"אלך לפגוש את אבא במאהל" אמרתי באומללות,אוליביה הנהנה ונשקה ללחי שלי והתקדמה לכיוון ביתה.
הבטתי לעבר המאהל והתקדמתי באיטיות,קאמיל בדיוק יצא וברך אותי לשלום."אביך לא נמצא כאן כרגע,הוא בסידורים בכפר אחר." אמר והביט לצדדים.הנהנתי,"אחכה לו בפנים" משכתי את כתפיי ונכנסתי.
התיישבתי על כסאו הרחב של אבא והבטתי בניירות המקומטים,בקופסה הקטנה מלאת הדיו השחור ובתוכו נחה נוצה לבנה.
קמתי מכסאו והבטתי במדף הספרים שהיה מאחוריי.ספר עבה כרס תפס את מבטי,"היסטוריית מועצת כפר פיטאו" הוצאתי אותו ופתחתי בעמוד הראשון.
הספר הראה את כל שליטי הכפר מההתחלה,ילדיהם ונשותים.מתחת לכל ילד היה כתוב מה היה עיסוקו.
בין אם היה צייד,שומר כפר או רופא הכל נרשם.לפתע שם אחד תפס את עיניי,"ג'ררד גרינר" היו לו שני בנים הבכור נרשם כשומר במשמר העיר,אך הוא נהפך לראש המועצה בכל זאת.פערתי את עיניי בתדהמה וחפשתי אחר הבן השני,"טובי גרינר" הועבר לממלכת מלמה.
צנחתי על כסאו של אבא כששפתי התחתונה רעדה,"הוא הועבר" גמגמגתי וסגרתי את הספר בכעס.
הכנסתי אותו חזרה למדף ויצאתי בריצה מהמאהל.
בדרך נתקעתי בת'ומאס,הבטתי בו בסלידה שלא חשבתי שיש בי והוא הביט בי מבולבל.רצתי לביתן,נכנסתי לחדרי בטריקת דלת חונקת את הדמעות.
נשכבתי על המיטה עם פניי אל הכרית.
YOU ARE READING
Village girl with high heels
عاطفية.ליליאנה סקארד, חיה בכפר קטן בשבדיה בשנת 1826 .מועמדת להבחר כראש מועצת הכפר, עד שמשפחתה בוגדת בה .בסיפור היא מכירה גבר אשר משנה את חייה, ויחד איתה הוא חווה את סיפור ההישרדות שלהם
